שיר מחאה, שיר נחמה
כתבנו וכתבנו. צילמנו והצגנו. כעסנו והכעסנו. בערב שמענו מוזיקה מזרחית ודיברנו על המהפכה. חנה קים, ממייסדי "הפטיש", על תקווה שאבדה
זה התחיל בכוך אפל ברחוב לילינבלום בתל אביב, עוד לפני שלילינבלום סופח לנווה-צדק ונהפך לשכונת האוליגרכים הישראלית. לילינבלום של חלפני הכספים הגרוזינים. קרוב ל"צארום" ו"מגנדה" מכרם התימנים. במשרד קטן, ליד בר של שתיינים כבדים, שאחד מהם נשא מדי ערב נאום עם מבחר ציטוטים מהנובלות המרדניות של היינריך פון קלייסט. ובאמת, חשבנו שאנחנו כמו מיכאל קולהאוז, גיבורו של פון קלייסט, שנאבק נגד העוול הנורא שנגרם לו, וסחף אחריו חבר מאמינים לא קטן. רק ששכחנו את הסוף של הסיפור.
את הגיליון הראשון הקדשנו לזמרים הישראלים-מזרחיים, אלה שקיבלו מאוחר יותר את שם התואר המעומלן "ים תיכוניים" (כאילו ששלום חנוך ואריק איינשטיין לא נולדו כאן, באגן הים התיכון). התחקיר הראשון על זוהר ארגוב הופיע ב"הפטיש", ואחריו הוצגו אחר כבוד שאר ענקי המוזיקה המזרחית. בני תורתי ושוש גבאי פתחו בסדרת כתבות מופלאה על כל אבות המזון של אותה "תת-תרבות", ומן הצד האחר כתש תורתי בטור ביקורת המוזיקה שלו, "ים של דמעות", את אבי ביטר ודומיו.
בשעות הערב שמענו מוזיקה מאפגניסטן, איראן ולבנון, ודיברנו על המהפכה. דמיינו שגם כאן ייצרו פעם מוזיקה איכותית עם רבעי טונים, ובמקום עוד פסוקים מן המקורות, תיוולד סוף סוף שירת מחאה מזרחית ישראלית. מישל אופטובסקי עיצב את העיתון, דודו גבע אייר בקביעות את המדור של תורתי, אילן לוקאץ' עזר בעריכת הטקסטים, יוסי אלפנט כתב על שילוב בין מזרח למערב במוזיקה, איריס עודד כתבה תחקירים, וכל גיליון שנולד היה בבחינת נס. כולם עבדו בהתנדבות.
היה ברור לנו שאנחנו נכנסים לשדה מוקשים. עם יציאת הגיליון הראשון, כשירון לונדון ראיין אותי לגלי צה"ל, הוא ביקש שאבחר שיר. אמרתי לו שאני רוצה לשמוע את זוהר ארגוב. את לא באמת חושבת שיש כאן את המוזיקה הזאת, הוא ענה לי. גם ברשת גימל, אגב, לא השמיעו אז את "המוזיקה הזאת".
המחאה נגד ההתעלמות מהמוזיקה שנוצרה אז על ידי צאצאי
באותו זמן הפך חבר הכנסת לשעבר אברהם שפירא, יו"ר ועדת הכספים, את החניון הענק שלו ברחוב שטריקר בתל אביב לחדר ישיבות ולמקווה בניגוד לחוק. רמי אונגר, יצואן המכוניות ושותפו של הנשיא לשעבר עזר ויצמן, בנה את "בית הפרמידה" ברחוב המסגר, והוסיף ללא אישור קומה וחצי. ורחבעם זאבי, חברו של שלמה להט ראש העיר, בנה שבעה מבנים במוזיאון תל אביב ללא אישור כחוק.
באחד הגיליונות של "הפטיש" ריאיינו את השוטר שירה בשמעון יהושע. הוא היכה על חטא. בשבילנו זו הייתה סגירת מעגל, אבל גם אז לא היינו תמימים כל כך: ידענו שבית הפרמידה של אונגר יוכשר כדין, ידענו שהמבנים שבנה הקבלן בצלאל מזרחי במוזיאון הארץ יטוהרו, וכמה שנים לאחר הפרסום על השימוש הבלתי חוקי בקומת החניון בביתו, ביקש שפירא אישור לבניית עוד קומה בווילה שלו, וקיבל כמובן.
ומשפחת יהושע? סמוך לחורבות ביתו של הנרצח בנה הקבלן דודי אפל, מקורבו של שר השיכון דוד לוי, מגדל דירות ורדרד וגבוה, שהיה הסנונית הראשונה בפרויקט פינוי כפר שלם. כתבנו וכתבנו. צילמנו והצגנו. כעסנו והכעסנו. במשך כמעט חצי שנה, גיליון לאחר גיליון, שאלנו מה קורה עם פרשת החשבוניות הכוזבות של גזבר הליכוד לשעבר, אהוד אולמרט.
ליווינו את תנועת מחוסרי הדיור, שהיתה יכולה להתפתח מתוכה הנהגה רצינית, אלמלא פרצה מלחמת המפרץ. עמדת המערכת היתה ברורה: שמאל מדיני המדבר על פשרה טריטוריאלית והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל איננו שמאל אמיתי ללא תוכנית חברתית שמאלית ברורה של מעורבות המדינה במשק במטרה לצמצם את הפערים, חיזוק מודל מדינת הרווחה שהוקמה בשנות השישים, בעקבות מחאת הפנתרים השחורים, וחלוקה צודקת של העוגה התקציבית. ואם מישהו רוצה לשמוע את זוהר ארגוב - שלא יצטרך לכתת את רגליו לתחנה המרכזית, אלא ידליק את הרדיו.
האם משהו השתנה מאז? מדינת הרווחה קרסה והמהפכה שקיבלנו הייתה מהפכת ההפרטה. יצחק שמיר בעזרת דוד לוי גזרו עוד ועוד סרטים בהתנחלויות החדשות, ותושבי הקטמונים החלו לעבור לגבעת זאב ומעלה אדומים שמעבר לקו הירוק, יחד עם העלייה החדשה מברית המועצות לשעבר.
תמהיל של לאומנות וקפיטליזם אכזרי הוליד יותר ויותר חוזרים בתשובה, חיזק את המפלגות החרד"ליות. חובשי כיפות ומתנחלים כבשו עוד ועוד תפקידים מרכזיים בצבא העם. מודל החיקוי החדש לא היו לוחמים לשינוי חברתי, אלא יחידים בעלי הון, שהתעשרו ממהפכת ההפרטה. ככל שהשמאל המדיני והחברתי נעלם, כך השנאה כלפיו נהפכה למיסטית כמעט. ככל שגדל הייצוג המזרחי בפוליטיקה, כך השתרשה הגזענות הדוחה נגד ה"ערסים", שם תואר ליותר ממחצית מאוכלוסיית המדינה.
ושיר המחאה האחרון ששמעתי היה של עמיר בניון, "אחי", המסית בגלוי נגד "בוגדים" מבית. ירון לונדון, באותו ראיון לגלי צה"ל, שאל אותי מה אפשר לשנות ב-22 עמודים. אני לא זוכרת מה עניתי לו. היום ברור לי שגם אם היו לנו מאה עמודים לא היינו יכולים לשנות הרבה.
השינוי היחיד אולי היה בתחום אחד, והשפעותיו ניכרו זמן קצר לאחר ייסוד "הפטיש". פרח-עיתונות צעיר, שהגיע למערכת העיתון ועשה הכרות עם מייסדיו, לא האמין לי שבחיפה שומעים את אבנר גדסי, ודיבר בזלזול על זוהר ארגוב. חלפו כמה שנים, ואותו נער צעיר היה לאחד מיוצרי הסרט "זוהר".
המוזיקה המזרחית נהפכה לפופולרית, ולא צריך לסגור את החלון כששומעים אותה מהפחד של "מה השכנים יאמרו". מצד שני, אני משערת שבני תורתי היה כותב על קובי פרץ, במדור ההוא "ים של דמעות", את מה שגל אוחובסקי לא היה מעז לומר לעולם. "הדג נחש" היטיבו לתאר את התופעה הזאת כחלק מהאסקפיזם הכללי ב"שיר נחמה" שלהם, עם גיטרת הסולו של יהודה קיסר, מי שליווה בשעתו את גדולי הזמר המזרחי, ובאחרונה התברר שהוא הומלס הישן במכוניתו.
הטרנד ה"חברתי" שעיתוננו יצר היה רגעי. העיתונות הכלכלית כבשה את העיתונות הכתובה והמשודרת, ופרשני הכלכלה נוהגים כאילו הם חברים במסדר דתי קיצוני, גם לאחר שרוב משאבי המדינה הועברו לידיים פרטיות, ומספר עובדי הקבלן חסרי הזכויות הולך וגדל. אז מה היינו? אולי לרגע שיר מחאה, אבל במבט לאחור - שיר נחמה, זה הכל.
עיתון "הפטיש" יצא לדרך ב-1989 כיוזמה של כמה עיתונאים, אקדמאים ופעילי שכונות. הוא שם לעצמו למטרה להעלות לסדר היום הציבורי נושאים חברתיים. הכתבה היא חלק מפרויקט מחווה שנערך במעריב לעיתון השכונות ההיסטורי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם