רגעי הזוהר: שיר מחאה של מהפכן
ראיון שנערך עם זוהר ארגוב לאחר הזכייה בפסטיבל הזמר המזרחי מוכיח שהוא לא היה רק זמר מחונן, אלא גם נביא חברתי בעל דעות מגובשות
אחרי הזכייה בפסטיבל נפגש איתו אילן שאול, אז כתב "להיטון". הדברים שאמר ארגוב בראיון ההוא הוכיחו שהוא לא היה רק זמר פופולרי וקוריוז פיקנטי, אלא גם מהפכן בעל דעות מגובשות. יותר מ-20 שנה לפני ניצחונו של הזמר המזרחי בקרב על ההכרה הממסדית, היה ארגוב מחלוצי המאבק והצליח לנסח בבהירות את שורשיו של הפער שהביא לתחושת האפליה הכואבת. כמחווה ל"הפטיש", שהרבה לעסוק בדמותו של ארגוב כמייצג הזמר המזרחי, אנו מביאים כאן את הראיון ההוא במלואו.
איך מרגיש מי שעד אתמול עוד נחשב "זמר קסטות", ופתאום כל הזרקורים עליו?
ארגוב: "אני מרגיש מצוין, כיף חיים כזה. לפני שנתיים אמרתי בתוכנית 'יומן אירועים' בטלוויזיה, שעכשיו החלום שלי זה לזכות בפסטיבל המזרחי. והנה זה בא. צריך לזכור שאני התחלתי מאל"ף: התחלתי בתור זמר שביקש שייתנו לו לשיר. זה נקרא אצלי להתחיל מאל"ף. מה זה לא להתחיל מאל"ף? כשלוקחים מישהו ש'גילו' אותו פתאום, ששר פעם בלהקה צבאית, איזה 'תיסלם' כזה ו...ישר לכותרות.
"מי שעשה אותי, זה הקהל שהלך וקנה קסטות שלי בתחנה המרכזית. זה הקהל שלא שמע אותי ברדיו, זה אנשים ששמעו אותי אצל השכנה, ששאלו אותה איפה קנית את הקסטה, ככה התפרסמתי. כשקיבלתי את 12 הנקודות מטבריה וברמת אליהו, ידעתי שזה הקהל שלי.
עד היום אני 'חי במחתרת' פשוט בגלל שלא משמיעים אותי, אבל אני מופיע ערב ערב ולפני אולמות מפוצצים בקהל. עכשיו אני חושב להיות קצת רציני מבחינת מוזיקה, לשמור יותר על הרמה שלה. אני הייתי המעבד של שני התקליטים הראשונים שלי. אז הם יצאו בצורה כזאת של 'חפלה', כמו שקוראים לזה. היום לקחתי את ננסי ברנדייס, שגם עיבד לי את השיר לפסטיבל, והבאתי לו 12 שירים חדשים לעיבוד.
ולשאלה שלך, איך אני מרגיש - לא בעננים. אני אמיתי. אכלתי יותר מדי בחיים. אני מרגיש ששבע השנים הרעות עברו והתחלנו שבע שנים טובות, אבל אני מתנהג אותו הדבר. לפעמים אני בורח קצת לפינה שלי, למה אני רוצה קצת שקט, אבל תאמין לי, הראש שלי לא בעננים".
הממסד התרבותי בארץ התעלם ממך בשלוש-ארבע שנים האחרונות, סבלת מזה? רצית לחצות את הקווים?
"רציתי לשבור את החומה הזאת. יש לי קהל, והוא 70 אחוז מהאוכלוסייה במדינה - עיראקים, מרוקאים, ספרדים, תימנים, פרסים. התקשורת לא חיים את המוזיקה הזאת. הם לא גדלו על האווירה הזאת. אנחנו גדלנו על רבי שלום שבזי והם גדלו על ביאליק ואלתרמן וזה, לדעתם, ניגוד.
יושב היום עורך ברדיו, לוקח זוהר ארגוב ולא בודק מה זה. הוא לא מבין שיש יותר מחצי של האוכלוסייה שגדלו על המוסיקה הזאת! זה לא שהיום באתי והמצאתי משהו חדש: פשוט הבאתי דברים מבית אבא, מהילדות שלי.
"אותו עורך שיושב ברדיו לא מבין את זה, הוא גדל על ביאליק ועל ואגנר. שאלו אותי פעם מי זה ואגנר. אמרתי: לא ראיתי אותו, אבל שמעתי עליו. אותו דבר ישאלו עורך ברדיו מי זה זוהר ארגוב, הוא יגיד: כן, דווקא שמעתי עליו, אבל לא ראיתי אותו. יש ברדיו "שעתיים משתיים", למשל. אז העורך שם חווה אלברשטיין, דיוויד ברוזה, צ'רצ'יל, שלום חנוך. אם הוא מכניס זוהר ארגוב בין השירים, הוא חושב שהוא יוצר ניגוד: הוא לא מבין שזה לא ניגוד רע, כי גם אני שר עברית: אבל אני שר לקהל מסוים, עם סילסולים בקול. אין אצלי גיטרות חשמליות וסינטיסייזרים.
"העורך הולך יותר
"למה לא לשיר את האנחנו? מה עם האנחנו שבנו? העורכים ברדיו ובעיתונים רובם אשכנזים. ואני, אין לי כלום נגד האשכנזים. זה הכל מהבחירות האחרונות (בחירות 81', א.ש) עם המילה הכבדה הזאת 'צ'חצ'חים', ואני מכיר את דודו טופז, תאמין לי, אחסן בנאדם.
"אני לא כותב שירים ולא מלחין, אני בסך הכל זמר שיש לו קול יפה ויודע לשיר. אם ייפול לי ביד 'אידישע מאמא', אני אשיר אותו יותר טוב מהאורגינל. אני זמר, אני שר מוזיקה שטחנתי אותה בילדות. אני הייתי שר מהספרים של שבזי, ואם היה זיוף, היה מקל־בום! ככה למדתי לשיר. זאת המוזיקה שקבורה בי פה (מצביע על הבטן) עמוק בפנים".
אבל הרדיו משדר גם מוזיקה מזרחית.
"תראה, אמצעי התקשורת לא יכולים להתעלם מאתנו עד הסוף, אז אמרו, ניתן להם כל מוצאי שבת שעה של 'אהבה ים תיכונית'; אמרו לעצמם בוא נעשה להם גטו קטן (תכתוב גטו כמו שאני אומר לך). משמיעים עשרה זמרים תימניים במכה אחת, ובתור סוכריה יעני, ואז הם אומרים: יש להם שעה שלמה, מה הם בוכים? מספיק להם.
ואני לא מוכן, זאת סטירת לחי! אני רוצה שיפזרו את כל הזמרים, בכל ימות השבוע. אחד בעשר בבוקר, אחד בארבע אחה"צ, אחד בשבוע הבא. מי צריך 'אהבה ים תיכונית'? תגיד לי אתה, מי צריך?!
בקשר לפסטיבל המזרחי, אין מילים, כל הכבוד! אבל במשך השנה, הקהל שרוצה לשמוע אותי צריך לחכות למוצאי שבת, ל'מוזיקה של השחורים'! זאת תעודת עניות לכולנו!"
הממסד הדביק לך תווית של "זמר קסטות", כאילו זמר זבל. היית רוצה להוריד את התווית ולשנות כיוון? או שאתה רוצה להמשיל באותו סגנון?
"מי קבע שאני זמר קסטות? למה עשיתם ממני זמר קסטות? זה הכל אלה שלא עשו אותי - הרדיו והטלוויזיה! איך אני יצאתי לשוק? השקעתי בעצמי התקליט הראשון שלי,'אלינור', אנשים יצאו מהבתים וקנו את התקליט והקסטה. בטבריה, בירוחם, בגליל המערבי, איפה שאתה רוצה. לכל חור בארץ הגעתי!
"ושלא תחשוב, ניסיתי גם ללכת דרך השיטה. שנתיים לפני 'אלינור', הקלטתי תקליטון של מוזיקה שהולכת היום, סטייל 'קליק', 'תיסלם', כל זה. ניסיתי לעלות על הגל של הרדיו. אני יכול לשיר שיר של תיסלם, יותר יפה מ'תיסלם', עם הגרון שלי, אני יכול לעשות מה שאני רוצה. לקחתי את גרי אקשטיין, להקת 'ברוש', יאיר שרגאי בתור מעבד, והקלטתי 'שייק' אחד ו'סלואו' אחד.חלום של תקליט. שלחתי 30 תקליטונים לכל הרשתות, השמיעו אותו פעם אחת ב'מחט בערימת תקליטים' ולא הכניסו אותו אפילו ל'פינה לשיפוטכם'? אין עם מי לדבר!
"אז המשכתי לעבוד כזמר של פיאנו-בארים. ראיתי איזה קהל מגיע, מה הם אוהבים, ממה הם נדלקים, למה הם באים לשמוע אותי. למדתי שהם אוהבים לשמוע אותי. למדתי שהם אוהבים את השירים שמכניסים אותם לאמת שבחיים. הבנתי שיש ניתוק בין הרדיו, לבין הרחוב. ואז ידעתי על מה אני הולך, מה אני מקליט. עשיתי לי רשימה, וזה הלך, בלי רדיו, בלי כלום. ואנשים קנו את הקסטות בטונות.
"פתאום יום אחד מגיע לי טלפון, מיואל אסתרון, כתב הטלוויזיה. אמר לי שהוא רוצה לעשות עליי תכנית ל'יומן נעורים'. אמרתי לו: תפאדל, תבוא. ואז שאלתי את יואל: 'איך בעצם הגעתם אליי?' ויואל ענה לי סיפור מצחיק: כשהחבר שלו עמד להתחתן, יואל היה מוכרח לדחות את ההזמנה, לא היה לו זמן או משהו כזה. החבר לא ויתר, והתפלא איך יואל לא יכול לבוא לחתונה שבה מופיע זוהר ארגוב.
אז יואל שאל אותו: מי זה בכלל הזוהר ארגוב הזה? לא שמע עליי בחיים שלו. לקח אותו החבר שלו לשוק מחנה יהודה בירושלים והראה לו מי זה זוהר ארגוב, איך אנשים קונים ירקות ומשתגעים מהשירים שלי. ואז הוא החליט לעשות עליי כתבה, יותר כתופעה חברתית, ופחות כתופעה מוזיקלית".
היום, אחרי כל הקש שאכלת, היית מוכן לאמץ כמה דברים טובים בשיטה ולהכניס את זה לעניין שלך? להתפתח, לצאת אחת ולתמיד מהאיזור של התחנה המרכזית?
"אף פעם לא חשבתי לרגע שאני 'זמר קסטות', העורך ברדיו לא חושב מה אנשים באמת אוהבים. מה הם באמת רוצים לשמוע. אנחנו חיים באותה מדינה, שרים אותה מוזיקה. ואין מה לעשות, אני נוטה יותר לילדות שלי, לאמא שלי, למקורות. כי אני תימני טהור. העורכים ברדיו חושבים שאני שר מוזיקה ערבית או מסרית (מצרית) או כוויתית של חומייני.
"את ההורים שלי הביאו לארץ אתה יודע בשביל מה? אגיד לך את האמת: לא הביאו אותם בגלל שהם יהודים, הביאו אותם ככוח עבודה זול, שואבי מים וחוטבי עצים! אשכרה זרקו אותם פה ת'אנשים לכל המקומות והם בנו את הארץ; ככה אני רואה את זה, אחרי כל הרגליים ששמו לנו. ואותו עורך ברדיו, לא מוכן, בשום פנים ואופן, לקבל את המוזיקה שלי מבית אבא.
"אנחנו לא שמענו בחיים שלנו קונצרטים בבית. הקונצרט שלנו היה פח. אז תתחילו להשמיע, תנו להם לשמוע את עצמם. ונא לא לשכוח - עדות המזרח זה עם שמח. הם לא עברו גטו, ולא עשו מהם סבונים".
האם עכשיו אתה מרגיש בשינוי ביחס אליך מצד הרדיו והטלוויזיה?
"כמו שאתה התקשרת אליי אחרי הפסטיבל, חשבתי שיתקשרו אליי גם מ'שעה טובה', אבל כשאתה רוצה להופיע ב'שעה טובה', חוסמים לך את הדרך, ובמקום זה מביאים לך זמרים ששרים חיקויים. יום אחד אמריקה לא תעזור לנו יותר, ואנחנו נופלים לקאנטים! אנחנו עזרנו בסוריה, עבדנו בבטונים!
אבא שלי טאטא רחובות כדי להביא לחם הביתה! אנחנו שרנו בבית עם פחים ולא עם סינטיסייזרים. אז המוסיקה שלנו לא ישראלית? מה היא? כוח עבודה? 'ארץ אוכלת יושביה' כתוב במקורות. זה הסיפור שלנו, ותאמין לי, כל אלה שלא משמיעים אותי ברדיו, הורגים את עצמם בידיים שלהם!".
עיתון "הפטיש" יצא לדרך ב-1989 כיוזמה של כמה עיתונאים, אקדמאים ופעילי שכונות. הוא שם לעצמו למטרה להעלות לסדר היום הציבורי נושאים חברתיים. הכתבה היא חלק מפרויקט מחווה שנערך במעריב לעיתון השכונות ההיסטורי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם