לא בידינו: עשור לביקור אריאל שרון בהר הבית
עשר שנים לאחר ביקורו המתריס של אריאל שרון בהר הבית, מתברר שכמעט דבר לא השתנה וירושלים (שוב) נמצאת על סף פיצוץ
הכרוזים שפוזרו ברחבי ירושלים קראו להפגנת ענק מול ההר. גם ההקפאה עמדה על הפרק. "הר הבית בסכנה", זעקה הכותרת, שהזכירה את הטקסטים של התנועה האיסלאמית. "עם ישראל נקרא בסוכות להר הבית ליום הזדהות לאומי להצלת בית המקדש המחולל והמושפל ועומד ליפול בידי צר ואויב. אנחנו תובעים הפסקה מיידית של המשא ומתן המביש לגירוש העם היהודי מהר הבית, ירושלים וארץ ישראל. נרגום באתרוגים את תוכנית נתניהו למדינה פלסטינית. בואו בהמוניכם".
אבל ההמונים לא באו, האתרוגים נשארו לנוח בתוך הפשתן ובר-טוב מצא את עצמו לבד, מנסה לדבר ללבם של מאות האנשים שיצאו מברכת הכוהנים המרשימה והמסורתית בכותל. הוא קרא להם לעלות איתו להר, אבל הם התעניינו לדעת איפה עומדים האוטובוסים למדרחוב ממילא. "אנחנו נצטרך לבנות את בית המקדש בעצמנו, רק אחר כך הקדוש ברוך הוא יירד משמים", ניסה ברטוב את נשק יום הדין. לא ראיתי שורה ארוכה שמתייצבת מאחוריו עם מכושים ואתי חפירה. לא ראיתי גם את גרשון סלומון, המנהיג המיתולוגי של נאמני הר הבית, שחלה ביום השנתי הגדול שלו ולא הגיע לאירוע.
שעה מאוחר יותר ניסה בר-טוב לעלות להר ונבלם. בימים כאלה, של מתח וחששות לכוחות הביטחון, אין חוש הומור גם כלפי קשיש חביב ולא מזיק. "הגעתי לנקודת הגבול ולא קיבלתי ויזה", התלונן בר-טוב ופרש הביתה.
עשר שנים עברו מאז עלה על הר הבית יו"ר האופוזיציה אריאל שרון, ונדמה שלא השתנה דבר. שער המוגרבים תקוע במצבו הזמני ואיש לא מעז להזיז שם בורג. שעות הביקור על ההר ספורות. יהודים מעטים עולים לשם בלאו הכי, תחת אבטחה כבדה, בעיקר כדי לזכות במבטים עוינים של מאות פלסטינים שעושים על ההר מה שהם רוצים. חלק מהרחבות על הר הבית נהפכו, אגב, למגרשי כדורגל.
היוזמה המבורכת (או הפרובוקציה) של שרון דרדרה בזמנו את המצב בשטח ותרמה לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, שעלתה באלף הרוגים ישראלים ופלסטינים. סימני הסכנה קיימים גם היום. אנחנו עומדים שוב על ספו של כישלון מדיני.
וגם היום, בדיוק כמו אז, אנחנו פוגשים מכר ותיק. הנשיא ביל קלינטון מינה בזמנו את הסנאטור ג' ורג' מיטשל ליו"ר ועדה בינלאומית שתבדוק את האירועים על ההר. הוועדה קבעה כי עיתוי הביקור של שרון היה אומלל, אם כי לא רק הוא גרם לאינתיפאדה. מיודענו מיטשל המליץ כבר אז, בין השאר, להפסיק את מעשי האלימות בצד הפלסטיני, "להפסיק לחלוטין כל פעילות ההתנחלות בשטחים, כולל בנייה בהתנחלויות הקיימות", וגם תבע את "חידוש המשא ומתן המדיני על בסיס ההסכמים הקיימים". עשר שנים חלפו ומיטשל מסתובב בימים אלה בארץ בניסיון לפתור את משבר ההקפאה. ההמלצות שלו, סביר להניח, לא השתנו במאום.
המזרחן ישראל שרנצלר מאוניברסיטת תל אביב, איש השב"כ עד 2004, פרסם בשבוע האחרון מאמר. הוא טוען כי ישראל יכלה אולי למנוע את האינתיפאדה ההיא, ובכל מקרה יצאה אליה לא מוכנה. היום אין ציפיות מדיניות מי יודע מה, כך שהאכזבה לא תוליד עימות מיידי. יש גם הנהגה פלסטינית אחרת, אבל הכל יכול להידרדר במהירות. שרנצלר מציע להכין את השטח לאינתיפאדה שלישית. "הכל יכול להידרדר במהירות בגלל מעשה של איש אחד", הוא מזהיר.
אריאל שרון עלה להר הבית ב-28 בספטמבר 2000. בשעה 7:55 בבוקר , יום חמישי, הוא התייצב בשער המוגרבים עם שני בניו, גלעד, שרון ורוני סחייק (הבן המאומץ), ועוד כמה חברי כנסת של הליכוד וקבוצה קטנה של ארכיאולוגים ומומחים משפטיים. הימים היו ימי המשא ומתן המקרטע שאחרי הוועידה בקמפ דיוויד, שבו הציע ראש הממשלה דאז אהוד ברק לערפאת הסכם מדיני שכלל את חלוקת ירושלים, ריבונות על הר הבית ואפילו מימוש מסוים של זכות השיבה. בימים ההם גם סגרה המשטרה את תיק המתנות של בנימין נתניהו, וסימנה את חזרתו לפוליטיקה ואת ההתמודדות הקרבה שלו על ראשות הליכוד, מול שרון עצמו.
עשרות אנשי מג"ב ומשטרה סככו על שרון והחבורה שהגיעה להר מפני מאות פלסטינים, שראו במעשה ניסיון השתלטות ישראלי על המסגדים. מחזיק תיק ירושלים ברשות, פייסל חוסייני, יחד עם קבוצה של חברי כנסת ערבים בראשות עבד אל-מאלכ דהאמשה, חיכו לשרון ליד שער הכניסה להר. "אין הרהור כאשר יהודים באים לבקר במקום המקודש להם ביותר", הצהיר שרון. "באתי לכאן עם מסר של שלום, כמי שמאמין בחיים משותפים בין יהודים וערבים". אבל הטון המפויס לא שכנע כנראה את דהאמשה, שקרא לעבר שרון "רוצח, צא ממסגד אל-אקצה המבורך".
שרון שמע הסברים מהארכיאולוגים שליוו אותו. יום קודם לכן הוא נפגש עם עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, מומחה למקומות הקדושים, וד"ר אילת מזר, ארכיאולוגית ידועה, ושמע מהם על העבודות שעושה הוואקף על הר הבית, המוחקות כל זכר לנוכחות יהודית מימי בית ראשון ושני. "הסיור תוכנן כך שנעלה מהמוגרבים, נלך לאורך הרחבה עד הקצה השני לשער הרחמים ומשם נשקיף על ערמות השפכים שזרק הוואקף עם כל הממצאים היהודיים", מספר ח"כ רובי ריבלין, היום יו"ר הכנסת, שהצטרף אז לשרון. "בדרך היינו אמורים להיכנס למסגד אל-אקצה, מתחתיו בנו אנשי הוואקף והתנועה האיסלאמית מסגד חדש, אורוות שלמה".
שרון גילה ביטחון ושליטה עצמית ראויים לציון נוכח הסערה האלימה שהתרגשה מסביב. סחייק נצמד לשרון, כי חשש שהפלסטינים טמנו לו מארב והציבו צלפים מסביב כדי לחסלו. את הכדורים ביקש לספוג בעצמו. "הפלסטינים עשו בעיר כל מה שרצו באותה תקופה", ממשיך ריבלין, "טיראווי, ראש המודיעין הכללי, ורג' וב, ראש המודיעין המסכל, הסתובבו כמו בעלי הבית. הם גם ידעו מתי שרון מגיע ומה המסלול שלו. בכל זאת הוא החליט להחזיר את העיר לשפיותה. אין אדם אמיץ כמוהו בתולדות המדינה".
אבל בגלל האירוע הזה חטפנו את האינתיפאדה השנייה.
"מי שאומר את זה הוא אידיוט. האינתיפאדה פרצה בעקבות הבריחה מלבנון והנאום של נסראללה בנבטייה על קורי העכביש. הוא אמר 'אני הצלחתי לגרש את צה"ל עם 200 לוחמים' ושאל את הפלסטינים 'איפה אתם?'. זה מה שהניע את האסטרטגיה של ערפאת".
שרון התקדם באטיות עם אנשי הפמליה לעבר מסגד אל-אקצה. עשרות פלסטינים נשכבו בפתח, מבקשים למנוע בגופם את כניסתו. ח"כ גדעון עזרא, לימים השר לביטחון פנים, קצת שקשק. "יש לנו אישור להיכנס פנימה או שאנחנו מנצלים את החסינות?", הוא שאל את ריבלין בפנים מודאגות. ריבלין החליט להציל את המצב. "ביקשתי לבדוק בעצמי ודיברתי עם המפכ"ל, יהודה וילק", הוא משחזר. "וילק המליץ שנישאר בחוץ. באתי לשרון ואמרתי לו שהמפכ"ל הציע שלא ניכנס פנימה. הוא אמר 'אין בעיה, הולכים'". בדרך החוצה מההר שרון לא שכח להצהיר כי "הר הבית בידינו".
המהומות שהחלו על הר הבית, מיד עם הביקור, התפשטו לכל רחבי השטחים. לשכת ערפאת פרסמה הודעה לפיה שרון פתח במלחמת דתות בעיר, והציבור נקרא להגן על קודשי האיסלאם. למחרת, 29 בספטמבר, נהרגו שבעה פלסטינים על ההר. בהתנגשויות עם כוחות הביטחון נהרגו עוד עשרות. האינתיפאדה השנייה פרצה. פרשת הילד מוחמד אדורה הציתה יותר את השטח, ערביי ישראל הצטרפו למאבק ועוררו את מהומות אוקטובר, שבמהלכן נהרגו 13 מפגינים. גל טרור מחריד שטף את המדינה לאורך חודשים. בפברואר הפך שרון לראש הממשלה. אחרי שנתיים הוא יצא למבצע חומת מגן.
עד היום סבורים רוב הישראלים כי העלייה של שרון להר הבית לא חוללה את האינתיפאדה. גם ראש הממשלה ברק לא נאחז באותם ימים בתירוץ הזה כדי להסביר את ההתקוממות הפלסטינית. רבים חשבו כי העלייה להר הבית הייתה מיותרת. השר מרידור לא הבין מדוע היה צריך לעלות להר הבית בתקופה כזו רגישה. "מנחם בגין מעולם לא עלה על הר הבית", התריס מרידור. רובי ריבלין אומר כי הנכונות של ברק להתפשר על הר הבית עודדה את שרון לעלות להר ולהוכיח למי שייכים המקומות הקדושים, לפני שיהיה מאוחר.
האם אינתיפאדה נוספת יכולה לפרוץ גם היום? ריבלין סבור שלא. יש לו הסבר מרתק, שקשור בשינוי העמדות בצד הישראלי, עליהן הוא מצר צער עמוק. "הציבור מוכן היום לחלק את ירושלים וזה לא היה כך פעם. יש שחיקה גדולה אצלנו. הפלסטינים קולטים שזה המצב ומבינים שאין להם סיבה מיוחדת לצאת לאינתיפאדה חדשה", אומר ריבלין.
סעיד אבו סנאד, בן 70 מכפר סילוואן, לא קונה את ההסבר המלומד של ריבלין. מבחינתו, האינתיפאדה השלישית כבר פרצה מזמן. ביום רביעי בשבוע שעבר נתקל סאמר סירחאן, חתנו של אבו סנאד, באחד המאבטחים היהודיים בכיכר הקטנה ליד שכונת אל-בוסתן. המאבטח טען שדרכו נחסמה והוא עמד בסכנת חיים ולכן החליט לפתוח באש. מצלמות האבטחה שתיעדו את האירוע, מלמדות על מציאות קצת שונה. סירחאן נהרג מהירי. תושבי הכפר לא מחקו מאז את שרידי הקליעים ואת סימני הדם. הכפר מכוסה בכרזות שמשבחות את השאהיד וגרפיטי שמתאר את מפת ישראל כשהיא נמחצת בכוח הנשק של הארגונים הפלסטיניים. גם דגלי חמאס, אש"ף וטורקיה לא חסרים.
אנחנו יושבים בסוכת האבלים של המשפחה. אבו סנאד חושף את גופו ומראה סימנים של כדורי גומי שפגעו בו, לדבריו, כאשר ביקש להזמין אמבולנס לאשתו הנייה, שנפגעה קודם לכן משאיפת גז. "תבוא לכאן היום בלילה ותראה מה הולך", הוא מדווח בגאווה. "הצעירים מסתובבים רעולי פנים, יש כאן כל היום יריות ובקבוקי תבערה.
ביום הלוויה עלו 7,000 איש לחראם א-שריף (הר הבית) עם הגופה של סאמר. בדרך כלל זה לוקח 11 דקות, הפעם זה לקח שעות. הם החליפו את דגלי ישראל בדגלים שלנו, שרפו ג'יפים של מג"ב. השוטרים ברחו. הם תפסו יהודים בתוך המכוניות, אמרו להם'קחו את התיקים שלכם ותצאו'. אחר כך שרפו את המכוניות. גם על הר הבית הייתה מלחמה". אבו סנאד יודע גם מה יביא להתלקחות הכללית ויהפוך את האינתיפאדה השלישית לקשה הרבה יותר מקודמותיה. "ברגע שיבואו לכאן דחפורים ויהרסו בית אחד, הכל יישרף", הוא מבטיח. המשא ומתן המדיני, השיחות הישירות והשליחות המחודשת של מיטשל נראים לו כמו בדיחה.
"כולם משקרים את כולם", הוא אומר מתוך ניסיון. "אנשים הפסיקו להאמין בשלום", מוסיף פכרי אבו דיאב, אחד הפעילים הבולטים בכפר. "כולם בטוחים שיהרסו להם את הבתים בסוף. גם האמריקאים והאירופים שעוזרים לנו עכשיו עושים את זה מתוך אינטרס. הם רוצים שקט עד שיגמרו עם איראן, אחר כך הם יעזבו אותנו". אבו דיאב היה קרוב מאוד לאירועים על הר הבית בימי שרון. "שרון דרך עלינו מבחינה דתית ורמס את הכבוד שלנו", הוא טוען. הפרובוקציה בשטח קיימת גם ברגע זה, לדבריו, והיא מכוונת מלמעלה ומטרתה לעודד את המהומות כדי לעצור שוב את התהליך המדיני. אין צדיקים בירושלים, כנראה. ביום ראשון ראיתי ג' יפ של משמר הגבול חוסם ללא כל סיבה כניסה צרה לגן ילדים במרכז הכפר. הילדים המפוחדים חששו לצאת, כמה מהם פרצו לכביש המסוכן, ההורים זעמו, האסון הבא נראה מובטח. לשוטרים שחטפו את הזעם והצעקות והתבקשו לזוז לא היה שום הסבר מלבד "זה מה שהמפקד שלנו אמר לנו לעשות".
סילוואן היא תמונת הראי של הסכסוך כולו. זו שכונה ערבית במזרח ירושלים היושבת על מקומות קדושים ליהודים. קרוב לשליש מן הבתים בכפר, אולי יותר, מוחזקים בידי יהודים. החלוקה היא בלתי אפשרית, קצת קשה להעביר גבול בינלאומי בין החצרות. הערבים בכפר לא רוצים את הרשות הפלסטינית, "כי אנחנו שונאים דיקטטורה", כדברי אבו סנאד. הם גם לא רוצים את הישראלים. ניר ברקת והעירייה הם השנואים עליהם ביותר בגלל תוכנית גן המלך, שכרוכה בהרס בתים. אם מוסיפים למציאות הפוליטית את המצב בכפר, שנראה כמו מזבלה אחת גדולה, אפשר להבין את אבו דיאב שאומר: "מבחינת האנשים כאן אין הבדל בין חיים ומוות".
ביציאה מסילוואן חוטף כל ישראלי באשר הוא קללות נמרצות מהשבאב המקומי. ליד שער יפו עמדה מקהלה של ילדים חובשי כיפות וזימרה לאלפי המטיילים על המלחמות של ישראל באויביה, מאז ימי עמלק ועד ימינו. "כולם מקבלים מאיתנו בראש", שרו הילדים. אכן, יש עתיד משותף. ועוד איך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם