שבירת שתיקת "בית האב" במשפט קצב
נשים שהן קורבנות אונס לא רק שאינן מביעות דחייה או זעם כלפי הגבר שאנס אותן, אלא אף מביעות כלפיו חיבה. כך היה במקרה קצב?
התנהלותו של תיק התביעה כנגד קצב, שראשיתו בהכרזת היועץ המשפטי על תביעה בגין אונס, והמשכו בפסילתה של מתלוננת מרכזית, ויתור על האשמת האונס ונכונות לחתום על עסקת טיעון מתפשרת, רק חיזקה את חוסר האמון של נשים קורבנות תקיפה מינית, במערכת המשפטית.
ההסבר להתמסמסות נחרצותו של היועץ המשפטי מיוחסת לסתירות ולחוסר עקביות שנמצאו בחלק מהעדויות. כמו כן, מחוות חיבה שונות, כמו מכתב אוהד ששלחה אחת העדות המרכזיות, בו הביעה חיבה והוקרה לקצב, עוררו ספק במקום בו נדרשה וודאות שמעל לכל ספק סביר.
נראה שקל יותר לפקפק בטענותיהן של פקידה, חיילת זוטרה או סטודנטית צעירה, כשטענות אלה עומדות אל מול מילת הכבוד של שר בממשלה, פרופסור בכיר, מפקד רב דרגות או כמו במקרה שלפנינו, נשיא מדינה.
אולם, מעבר לזאת, נראה שחוסר ההלימה בין התנהגויות והתייחסויות האופייניות לנפגעי תקיפה ביחסן לתוקפיהם, לבין ההתנהגויות וההתייחסויות שאפיינו את המתלוננות ביחסן לקצב, הוא שהחליש את כוחן של העדויות ושל תיק התביעה כולו. תיאורים של הבעת חיבה, אהבה ורצון לקרבה, הלקוחים מהתקופה שלאחר ביצוע האונס, כביכול, נראים כסותרים את טענת האונס עצמה.
אולם, לאמתו של דבר, דפוס התנהגות זה, שבו נשים שהן קורבנות אונס (באופן כללי, יודגש, ללא קביעה בעניינו של קצב) לא רק שאינן מביעות דחייה או זעם כלפי הגבר שאנס אותן, אלא אף מביעות כלפיו חיבה וממשיכות לחפש את אישורו, הינו דפוס שכיח הנוגע לתשתיתו הפסיכולוגית-קיומית של המבנה הפטריארכאלי שבבסיסו עומד עקרון "בית האב".
בחברה בה
נשים שמנוצלות מינית על ידי גברים, ובמיוחד על ידי גברים המייצגים את דמות האב האולטימטיבית בחברה זכרית – דמות בעלת כוח, ריבונות וסמכות, יודעות שהן מצופות לשתוק ולהגן על מהוגנותה של דמות זו.
דברים שכתבה אחת המתלוננות לקצב, ממחישים לכאורה באופן בולט את הציות לציפייה זו - "שתדע שיש מישהו שבאמת דואג לך ואוהב אותך אהבה אמיתית ופשוטה, בלי שום תמורות. שנה שתמשיך להיות אבהי ודואג, שנה שתמשיך להיות לך פינה חמה בלבי, שנה שאמשיך לאהוב אותך".
לא לשווא השתמשה המתלוננת באופן אינטואיטיבי בכינוי האבהות. הדינאמיקה הרגשית המתבטאת במכתב זה, כמו בהתנהגויות נוספות של העדה - סלחנות למעשי התקיפה, הניסיון לרצות את קצב גם אחרי שהמעשים המיניים בוצעו בה, חוסר החלטיות, העובדה שחזרה וצייתה לו כשהגיעה שוב ושוב למצבים אינטימיים, החיבה שהרעיפה עליו והרצון לא לאיים ולא לצאת כנגדו כל עוד אפשר - כל אלה מבטאים את הציווי המופנם בנשים שלא לצאת כנגד דמות האב על כל שלוחותיה, גם כשדמות זו פוגעת בהן קשות.
גם כשהנשים הנפגעות מצליחות להדוף את הציוויים הפנימיים המשתקים, לאזור אומץ ולהתלונן, זירת בית המשפט היא זירה שבה חוזר ועולה קולם התוקפני של ציוויים אלו באופן מוחצן ומאיים. מטבעה, זירה זו היא זירה זכרית, שבה ברב המקרים השופט הוא גבר, ושיטות החקירה מבוססות על אסטרטגיות פולשניות, חודרניות וכוחניות.
מטרת תוקפנותם של עורכי הדין במקרים אלו, היא לערער את ביטחונן של הנפגעות, הנמצאות במצב מוחלש מטבע האירועים. במצב זה, בו הן נאבקות בעצמן באותם ציוויים מופנמים, קל יותר לעורכי הדין לעורר בקרבן את התחושה, שבתביעתן הן למעשה אלה המבצעות פשע כנגד הגבר אותו הן מאשימות.
מניפולציה כפולה זו - זו המופנמת וזו המופעלת על גבי דוכן בית המשפט, היא מנגנון ריסון והשתקה. המסר המופנה לנשים הוא אחד- עדיף לכן להמשיך ולשמור על הכללים, להיות "בנות טובות", לשתף פעולה - ולשתוק.
המתלוננות במשפט קצב החליטו, למרות הכול, לדבר ולא לשתוק. לדעתי זיכוי או הרשעה חלקית של קצב יאשרו ויאשררו עבורן ועבור נשים נוספות שהן קורבנות תקיפה מינית ואונס, את אותם צווים מופנמים של דיכוי ושתיקה. הרשעה מלאה של קצב, לעומת זאת, תעודד נשים להשתחרר מכבלי האשמה והבושה, להפר את כללי "בית האב", ולבטל, חרף ניסיון העבר, את צווי הריצוי, ההתבטלות וההשתקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם