מספרי המוות של הנשים, האמהות, הבנות והאחיות שלנו
3,700 נשים נאנסות בכל שנה בישראל. 15 נשים נרצחות על רקע מגדרי. כ-200 אלף נשים מוכות. 9,000 דיווחים על מקרי אלימות מינית. כמעט כל ישראלית מעל גיל 15 נפגעה בחייה מהטרדה מינית, אלימות כלכלית או נפשית. דו"ח חדש של ארגון מידות חושף נתונים לא פשוטים על מעמד האישה במדינת ישראל
הפער בין מספר הנפגעות מאלימות מגדרית לבין מספר המתלוננות בלתי נתפס: כמעט 200 אלף נשים מוכות מדי שנה בארץ, פחות מרבע מהן מדווחות לרשויות. בכל שנה מדווחים למרכזי הסיוע קרוב ל-9,000 מקרי אלימות מינית, אבל רק חמישית מהם מדווחים למשטרה.
בחברה הערבית רמת הדיווח נמוכה עוד יותר מאשר במגזר היהודי. בנוסף, כל מערך התמיכה לנשים מוכות לוקה בחסר. אין תקציבים, יש חוסר במקלטים ובדירות מחסה לנשים ולנערות. אפילו "בנות המזל", אם אפשר לכנותן כך, שמצליחות להגיע למקלט לנשים מוכות, יוצאות חבוטות פעמיים. בשל היעדר תקציבים, ההשקעה בסיוע הפסיכולוגי המוגש לנשים ולילדים שאיתן במקלט נמוכה. הילדים, שבפעמים רבות גם הם קורבנות של אלימות מינית, פיזית ומילולית, נתלשים מהסביבה המוכרת להם, גרועה ככל שתהיה, ומועברים למקלט שכל כולו נשים יהודיות.
מיותר לציין כי נשים ערביות רבות אינן דוברות עברית ולא מצליחות לתקשר עם העובדות הסוציאליות. כך, השוק התרבותי תופס מימד נוסף, ולילדים אין מענה. החצר האחורית, מסתבר, לא אחורית כלל. מאחורי הקלישאה מסתתרת אידיאולוגיה אחת: כסף. הצצה בתקציב המדינה לשנת 2009 מגלה כי 80 אחוז מהוצאות הממשלה להתמודדות נגד נשים מיועדות לענישה. היתר, כלומר 20 אחוזים בלבד, מיועד להגנה, טיפול ושיקום. אם ממשיכים בחישוב מגלים שהמדינה הקצתה בממוצע כ-2,000 שקלים לשנה לכל אישה שנפגעה מאלימות.
ראשית שנות התשעים. מוריס אזואלוס ואשתו פותחים בהליכי גירושין. אזואלוס חושד כי אשתו בוגדת בו ולאחר חיפושים הוא מוצא אותה ברכבו של השכן. לטענתו, הם נעצרו לידו, נסעו שוב וחזרו, ותוך כדי כך נישק השכן את האשה והודה שיש ביניהם רומן.
אזואלוס ירה בשניהם והורשע ברצח בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קיבל את טענתו של אזואלוס, לפיה הוא פעל כתגובה לקינטור מצד השכן, וההרשעה הפכה מרצח להריגה. בית המשפט, בראשות השופט אהרן ברק, קבע כי "הישראלי המצוי היה מתנהג באותו מצב כמו אזואלוס".
"כשמלמעלה, מבית המשפט העליון ועד לאחרון השוטרים מגיעה רוח של ביטול וזילות, שמתייחסת אל רצח נשים ואל אלימות נגד נשים כחלק מהטבע האנושי, אנחנו לא באמת מופתעים מכך שנשים מודעות ופחות מודעות לא סומכות על השיטה",
אם ניטול לרגע קורה מבין עינינו, נגלה שהפלא קטן מאוד. על כל רצח של אישה ערבייה, כותרות העיתונים מספרות כי המשטרה בודקת רצח על רקע "חילול כבוד המשפחה". השימוש במכבסת המלים הריחנית "כבוד המשפחה" עולה גם כשנשים אתיופיות או נשים מתרבויות אחרות נרצחות או חוות אלימות כלשהי.
"כשהודיעו בחדשות שמדובר ברצח על כבוד המשפחה, תהיתי לעצמי איך הם יודעים? מצאו חשוד? תפסו את הרוצח?", מעלה עו"ד אלבשן סוגיה חשובה. "כמי שעבד בלוד שנתיים במרכז למניעת אלימות במשפחה של העירייה, אני יכול לומר שנתקלנו כל הזמן ביחס הזה. ברגע שקורה משהו בצד הערבי, מגייסים איזה מומחה לרגע, שידבר על 'כבוד המשפחה'. ואני שואל: אולי זה על רקע פלילי?".
אלבשן: "השימוש ב'כבוד המשפחה' מאפשר למערכות השלטון בישראל בעצם לא לעשות כלום. זה נותן הסבר מצוין לאוזלת היד מול התופעה. אם היו נרצחות נשים בשכונת בית הכרם בירושלים מדי שבועיים, האם מישהו היה מסתפק בהפרחת התירוץ של 'כבוד המשפחה' לאוויר וזהו?".
"בלוד, עם היוודע דבר הרצח הכניסו שתי פלוגות מג"ב, ובתום 48 שעות כולם נעלמו, כולל הצפלין ששמו באוויר. עכשיו המערכת יכולה להגיד: 'זו לא אני. זה הם. זו התרבות האחרת, זו הפרימיטיביות. זו לא המדינה שלא בסדר, אלא האנשים המוזרים עם התרבות הפרימיטיבית. זה בגללם'".
אז מה נותנת ההישענות על הסברים לכאורה תרבותיים? "ברגע שהולכים להסברים התרבותיים האלה, זה בראש ראשונה מנקה את התרבות שלנו, אבל האמת היא שהבעיה היא באמת אצלנו. אם נמנה את התת-קבוצות ונכנס אותן, זה יוצא יותר מרוב האוכלוסייה לצערי: חרדים, ערבים, דרוזים, אתיופים, עולי קווקז. פתאום זו לא בעיה תרבותית של קבוצה שולית, אלא חוסר אונים ואוזלת יד של השיטה".
עכשיו ברור עוד יותר למה נשים מאותן קבוצות במרכאות כפולות לא מתלוננות. הן יודעות שלא יקרה כלום. אלבשן: "אותה גברת שמועדת לפורענות, כלומר להירצח, תתלונן במשטרה. יקרה משהו? אותו דבר אצל האתיופים. זה לא סתם שהאנשים האלה לא מתלוננים: הערבים בלוד, האתיופים בעפולה, עולות מתימן ברחובות. זה לא כי הן לא מבינות, אלא בגלל שהן מבינות טוב מאוד".
בשנת 1993 הקימה עמותת "נשים נגד אלימות במגזר הערבי" מקלט המיועד לנשים ערביות וילדיהן. מאז ועד היום הוקם מקלט אחד נוסף בלבד המיועד לאותה אוכלוסיה. בנוסף, קם מקלט מעורב ליהודיות ולערביות. בסך הכל: שני מקלטים וחצי. ניתן להבין שהמצב לא מזהיר. "אינני חושבת שהציבור מודע למצב. נכון שהציבור מזדעזע בכל פעם מעוד רצח ועוד רצח ועוד שערורייה של ניצול מיני, אבל אין הבנה פוליטית רחבה של הדברים המדיניות לא רצינית", קובעת עידא תומא, יו"ר עמותת "נשים נגד אלימות במגזר הערבי".
"העיתונות מדווחת כשיש רצח או מקרים מזעזעים של אונס ילדות", היא אומרת. "רוצים דם, רוצים אקשן. זה מה שמסקרים. אבל האם כל הנושא של אלימות שלא מגיעה לרצח נמצא במדיה הישראלית או בתודעה הישראלית? אני לא חושבת. גם סוגי אלימות אחרים, האם הם נמצאים בתקשורת? לא".
"ניקח לדוגמה את נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, שעומד למשפט בנושא ניצול סמכות, אונס והטרדות מיניות. המדיה עקבה בהתחלה אחרי הנושא. מישהו למד לקח מזה? מישהו דיבר בכלל על רוחב התופעה בחברה הישראלית של אנשים שמנצלים את מעמדם? לצערי, עדיין מתייחסים לכל מקרה כאל מקרה אינדיבידואלי: כשאמנים מואשמים, כשנשיא מדינה עומד למשפט, כששר לשעבר מואשם, לא רואים את התמונה הכללית".
תומא: "התקשורת, שהיא למעשה הגורם העיקרי שמשפיע על דעת הקהל, לא כל כך מעוניינת לקיים דיון ציבורי על כמה משאבים מושקעים במיגור התופעה. יותר מעניין להביא את הסיפור עצמו. הניסיון שלי מלמד שאם לא תראי לאנשים את הקשר בין כל התופעות ולא תדוני בדרכי הפעולה כדי למגר את התופעה, הם לא יראו אותה כתופעה. הם ימשיכו להסתכל על זה כמקרים".
ומה מבחינת הציבור הערבי? "אנחנו לא רחוקים מאותה התייחסות שנמצאת ברחוב היהודי. גם אצלנו, אחרי עמל רב של ארגוני נשים, שכן אנחנו פועלות משנת 1992, הצלחנו לשבור את קשר השתיקה סביב נושא האלימות נגד נשים. הציבור מודע לכך שיש אלימות ויש מרכזי סיוע".
דובי ארבל, מנכ"ל מידות, מציין שתי מסקנות עיקריות העולות מהדוח: "הראשונה, מאות אלפי נשים בישראל חוות חורבן משפחתי. היקף התופעה מחייב פעולה מיידית בדרג מיניסטריאלי - כמו באירופה, שם יש שר אחד שאחראי לתחום כולו, בעוד שבישראל הניהול מפוזר בין מספר משרדי ממשלה ומנוהל בדרג פקידותי בלבד".
המסקנה השנייה לדבריו היא שאין מודעות ומעקב בקרב המדינה והתורמים הפרטיים, שמעבירים כסף לתחום, לבדיקה כי כספם מושקע בצורה אפקטיבית. "העמותות עושות עבודת קודש", הוא אומר. "אך התורמים לא מבקשים הוכחות להצלחת פעילותן".
ארבל מספק שתי דוגמאות מובהקות לחוסר יעילות בתחום: הראשונה היא היעדר השקעה של המדינה בשלב הקשה שלאחר יציאה מהמקלטים לנשים מוכות. "תקציב המדינה לנושא זה בשנת 2009 עמד על אפס שקלים. כך עלולה כל ההשקעה הראשונה של אחזקת הנשים במקלט לרדת לטמיון, שכן האישה המוכה חוזרת לקהילה ללא תמיכה, דווקא בשלב קריטי".
דוגמה נוספת היא היעדר מאגר נתונים ארצי שמרכז את הנתונים בתחום. ארבל: "כך למשל, עובדות סוציאליות אליהן מגיעות נשים מוכות המחפשות מחסה, צריכות לצלצל למקלט אחר מקלט כדי לחפש עבורן מקום, משום שאין לרשותן מאגר מידע מסודר מהמקלטים. בהיעדר נתונים, לא פלא שהפעילויות השונות אינן מתואמות ולעתים אף מתנגשות זו עם זו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם