מלחמת דת: הקרב על נוער השוליים החרדי
אלפי צעירים חרדים מי-ם עוזבים מדי שנה את הדת, ובמעמד החדש כ'שבאבניקים' חלקם מסוכנים הן לעצמם והן לעולמם הישן
הקרבן הפעם היה חיים בוזגלו (27), אב לשלושה ילדים. עוברים ושבים גילו אותו מוטל שותת דם על הקרקע. הוא הובהל לבית החולים כשהוא סובל מפגיעה בעורק הראשי. הרופאים לא הותירו לו סיכויים רבים, ולאחר יממה שנאבק על חייו הוא מת מפצעיו. הנסיבות שנרצח בהן עדיין אינן ידועות. כמה מעצרים כבר בוצעו, אך בינתיים המשטרה הטילה צו איסור פרסום גורף על הפרשה.
יש הגורסים כי הרצח של בוזגלו אירע כנקמה על מה שקרה יומיים קודם לכן, כחלק מסגירת חשבונות בין כנופיות רחוב. אחרים טוענים כי מדובר בשני מקרים שונים שאינם קשורים זה לזה, מלבד העובדה שבשניהם היו מעורבים צעירים חרדים, "שבאבניקים", כפי שהם מכונים בגנאי השמור לאותם בני נוער שנפלטו מהישיבות וממסגרות הלימודים, אלה שמסתובבים ברחובות ובהרבה מקרים גם שולחים ידם בעבירות קטנות וגדולות. כך או כך, יש לא מעט חרדים בעיר שכבר מזמן היכתה בהם הידיעה שהשכונות החרדיות הפכו להארלם בגרסה הירושלמית, וכי האירוע שבעטיו נרצח בוזגלו מהווה נתון מבהיל נוסף בסטטיסטיקה מבהילה עוד יותר של מקרי אלימות גוברת. רבים הבינו שכבר מזמן לא מדובר בתופעה שולית ושזה יכול לקרות אצל כל אחד, אפילו במשפחות הכי טובות.
גם כחודש לאחר הרצח איש ברחוב רש"י, המקום שאירוע הדקירה התרחש בו, לא מוכן לדבר. לא מי ששמע, ולא כל שכן מי שראה. תחושת הפחד מורגשת שם היטב. בתגובה לרצח המזעזע התקיימה עצרת תפילה בהשתתפות כמה עשרות תושבים ורבנים. אלא שגם עצרת זו לא קיבלה שום פרסום ברחובות או בעיתונות המגזרית, דבר קיומה עבר מפה לאוזן. המשתתפים שהתאספו במקום הרצח יצאו בקריאה: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", כמצווה על תושבי עיר שנמצא מת מוטל בשעריה. לאחר מכן כל אחד המשיך בשקט לדרכו, אבל מתחת לרגליים הקרקע בוערת.
יעקב (שם בדוי), אחד מבני משפחת בוזגלו, סיפר בראיון ל"זמן ירושלים" שהרבה על מה שקרה באותו לילה הוא לא יודע. לפי מה שהיה כתוב בעיתונים ולפי מה שמספרים, גם הוא שמע שהכול אירע בעקבות קטטה בין שבאבניקים. הוא עובד באזור גאולה, לא הרחק מזירת הרצח, ולדבריו חלק מבני משפחתו, כולל הוא עצמו, היו מטופלים על ידי רשויות הרווחה. בגיל 15 הוא נשר מהלימודים בישיבה, כמו גם חלק מאחיו, כך שהוא מכיר היטב את התופעה ואת הדינמיקה שהתפתחה ברחוב החרדי. "אין להם לא את העולם החילוני, ולא את העולם הדתי", הוא מתאר את הדרך במדרון החלקלק. "הם
לדברי יעקב, למעלה מעשר שנים לאחר שמצא עצמו מחוץ למסגרת ממסדית יש הבדל גדול בין אז להיום, ואולי הוא יכול להסביר איך הדברים הגיעו לאן שהגיעו. "פעם זה היה עניין של שנים עד שבחור חרדי היה מידרדר לרמה כזאת של אלימות. היום מי שיצא מהישיבה תוך שבוע יכול להפוך לעבריין", הוא טוען. "הכול נהיה יותר קיצוני. אין זמן לחשוב. עד שההורים יתחילו לקלוט שהוא לא בישיבה, מבחינתו הוא כבר מזמן לא שם". יעקב מפנה אצבע מאשימה כלפי הממסד החינוכי, שלדעתו נפטר מתלמידים בקלות בלתי נסבלת. "בא מורה עצבני ואין לו סבלנות לילד כזה או אחר, הוא מעיף אותו ופה זה נגמר. מתוך 30 בחורים יש מישהו שמשגע אותו אז הוא שולח אותו הביתה. הוא לא יתחיל להביא מומחים או לחפש טיפול. בגלל זה מסתובבים הרבה בחורים ברחובות. כשאתה מגיע לרחוב אז הכול כבר נהיה אחרת. חרדי או חילוני, זה לא משנה".
אז אלה הנסיבות העיקריות שלדעתך הובילו לרצח אחיך?
"כן", עונה יעקב בנחרצות. "אנחנו שילמנו על זה מחיר כבד".
כמו בסיפורים רבים על כרוניקה של מחדלים ידועים מראש, גם הטיפול בנוער הנושר בחברה החרדית נופל בין הכיסאות. אין תקנים לכוח אדם ויש בעיות בתקציב, ואף שבעירייה כבר גובשה תוכנית פעולה מיוחדת בנושא היא עדיין לא יצאה לפועל בשל מחלוקות ביורוקרטיות בין הגורמים המוסמכים. מדובר בתכנית נוח"ם (נוער חרדי מנותק), שאף תוקצבה באופן חד~פעמי על ידי שר הפנים בסכום הקרוב לתשעה מיליון שקלים. התכנית מתווה דרכי התמודדות וטיפול מפורטים המותאמים לצרכים ולמאפיינים המיוחדים של החברה החרדית. בהנחת העבודה של התכנית נכתב כי "לא מעט אנו נתקלים בילדים ובני נוער הנמצאים במצב קשה, אם מחמת הקשיים התפקודיים של הוריהם ומשפחתם, אם מחמת בעיות כרוניות שונות בתוך המשפחה אשר לא אובחנו ולא טופלו עד להתפרצות.
החשיפה היא זו שמאלצת אותם להתערבות חיצונית מיידית כדי לדאוג לשלומם של הילדים והמשפחות כאחת ולהציל את עורם, פשוטו כמשמעו". אלא שכאמור, התכנית עדיין על הנייר בלי כל רושם בשטח, ובינתיים הבעיה לא מחכה לאף אחד. היא רק גדלה בקצב מבהיל. נתונים שנאספו במשרד הרווחה מצביעים על כ~5,000 נערים ונערות בסיכון מהאוכלוסייה החרדית בעיר. המחלקה לקידום נוער בעירייה מטפלת רק ב~2,000 מהם. בחשבון פשוט הפער בין הרצוי למצוי עומד על 40 אחוז.
עם תום תקופת החגים כינס משקובסקי את צוות המחלקה שבראשותו כדי לבחון היכן הדברים עומדים. כל המקרים שאירעו בתחום אחריותם בכל התקופה הזו הועלו על הכתב באותה ישיבה. מקרה הרצח של בוזגלו הוזכר כמובן, ואחריו גם האירוע שבו נער חרדי, תושב שכונת רמת שלמה, נחתך בפניו על ידי קבוצת נערים מהשכונה באמצעות אגרופן חד ונזקק ל~30 תפרים, משום שסירב לתת להם גפרורים להדליק סיגריה.
בנווה יעקב קבוצת נערים ביצעה לינץ' בנער תושב השכונה, והוא נפצע קשות; חרדי בן 15, תושב רמת שלמה, נעצר בחשד לגניבה מבתי כנסת בשכונה; נהג "אגד" נשדד על ידי קבוצת נערים חרדים; נער חרדי כבן 19 נדון לשנות מאסר ארוכות בגין סחר בסמים; בחור ישיבה כבן 16 הותקף באמצעות גרזן בפאב במרכז העיר על ידי חברו החרדי, שהיה שיכור. הרשימה הזו נמשכת ונמשכת וכוללת מעשי אלימות, בריונות, עבירות סמים ורכוש ותקיפות מיניות. רק ביום ראשון השבוע נוסף לרשימה השחורה הזאת עוד מקרה. בגן ילדים חרדי בנווה יעקב פרצה שריפה, ומחקירה ראשונית של כוחות המשטרה שהגיעו למקום עולה כי הרקע לדליקה הוא הצתה מכוונת של כמה נערי שוליים.
הדברים החמורים הללו הופצו במכתב לכלל חברי המועצה ולאגפים נוספים בעירייה. "תמונה עגומה זו היא רק קצה קרחון מייצג, ואיננו נזקקים לדמיון רב כדי לדעת את מצבו העגום של הנוער החרדי בכל רחבי העיר", קבע משקובסקי במכתבו, וגם העלה דרישה לתקצוב שיהלום את ממדי הבעיה. "אנשי הצוות ואנוכי", כתב, "חשים חוסר אונים ותסכול רב עקב חוסר יכולתנו למלא את שליחותינו המקצועית נאמנה,ואנו נאלצים לעסוק במתן מענים דחופים ונקודתיים בלבד, מאחר שנו צוות קטן ואין ביכולתנו לעמוד בצרכים ההולכים וגוברים".
"עוני, צפיפות, הזנחה של שנים, חוסר טיפול בזמן אמת של הרשויות, משפחות ברוכות ילדים, הכנסה נמוכה; להורים קשה להשקיע ולילד אף פעם לא עשו אבחון או הערכה לצרכים שלו". וזה רק קומץ מהסיבות המרכזיות למצב, לדברי משקובסקי. "זה המצב היום, השכונות החרדיות הפכו לשכונות פשע". סיבה מרכזית לא פחות, אבל כזו המיוחדת לציבור החרדי, היא התעלמות מהבעיה, כאילו שזו תיעלם מעצמה. "החברה החרדית עדיין מכחישה, לא מקבלת שיש בעיות. עדיין עושים הפרדה ואפליה בין עדות המזרח לאשכנזים, יש נשירה מסחררת ממוסדות חינוך. מדובר במסלול בטוח להתרסקות.
הרי ילד בגימנסיה העברית שלא בא לו ללמוד מתמטיקה יכול במקום לשחק כדורגל או כדורסל, לעשות ספורט, ללכת למתנ"ס. יש לו הרבה חלופות. בביתר עילית למשל אין מגרש כדורסל, כי לשחק כדורסל זה אסור ובקושי יש מתנ"סים, אם בכלל, או כל מוסד אחר. אין כלום. בגלל זה אנחנו פוגשים את הילדים האלה אחר כך בכיכר ציון. חוץ מבני הנוער הירושלמים מתנקז לשם גם נוער מהפריפריות".
הוא התלווה לסיור שערך ראש העירייה ניר ברקת עם מנהל האגף למבני ציבור אהרל'ה בן נון בשכונת רמות אשכול, וכשהגיעו למבנה ריק שעמד שם הוא ביקש אותו בשביל הנוער הנושר. למעשה לא מדובר ממש במבנה, אלא יותר בקרוואן חצי מאולתר, אבל מישאלי לקח אותו בשתי ידיים. במקביל, בסיועה של ראש הסגל מיכל שלם, הוא הצליח גם לקבל הבטחה לפתיחתו של מרכז סיוע נוסף בבית הכרם, שפעל בעבר ונסגר לפני שנתיים בשל חוסר תקציב. " עדיין יש לי מצוקה של תקנים. אם זה עובדים סוציאליים שאין לי או מדריכים. אין תקציב ללימודים, קורסים, הפעלות, מכשור. יש לי שני תקנים וחצי על מאה ילדים. בינתיים כמעט הכול מבוסס על מתנדבים".
מישאלי חולם על מערכת טיפולית ברמה סבירה, כזו שתאפשר לו להגיע לתוצאות ממשיות, להעמיד את הנערים על הרגליים לקראת העתיד שעוד מחכה להם. במצב הנוכחי הדרך לשם עוד ארוכה, אבל כצעד ראשון הוא מציע להפסיק לכנות את בני הנוער בכינוי שמרגיז אותו במיוחד: "נוער שוליים". "מי שקורא להם נערי שוליים עושה את העוול הכי גדול לילדים האלה", הוא טוען. "בכך הוא בעצם מקטלג אותם כמשהו פסול, מתנער מהם כסרח עודף, משהו שלא קשור אליו. זה לא נכון. נערים כאלה בסך הכול צריכים הכוונה ועזרה".
לכל אחד שם הייתה - ולחלקם עדיין יש - תקופה ששוטט כל הלילה עד שעות הבוקר המוקדמות, ואז קם רק בצהריים. יום רודף יום ללא מעש, בלי עתיד ועם הרבה זעם על כל העולם. כדי להפיג את השעמום יש מי שפורק עול בהפגנות, לא בשל קנאות דתית, ובשביל האקשן גם מתעמתים עם השוטרים, הנציגים השנואים של הממסד. זו אולי הסיבה שרבים מהם כבר הספיקו להכיר את מגרש הרוסים מבפנים.
כשקיבלו את המבנה ברמות אשכול החלו הנערים להפוך את קורת הגג הצנועה שזכו בה, צעד אחר צעד, לבית משלהם. המרכז זכה לשם "בדרכי נועם", ובצד האפשרות ללון במקום, למי שזקוק, פועל החלל המרכזי כבית כנסת ובית מדרש. מעת לעת מתקיימים שם שיעורי תורה ותפילות, ואפילו מוגשות שם ארוחות בוקר. בכל יום חמישי בלילה גם עושים שם על האש, תרומת אבי אחד הנערים. בעתיד השאיפה היא לייסד במקום תכנית לימודים מלאה ומסודרת. בינתיים הנערים מטפחים את המקום במסירות ובהתלהבות. כמה מהם הביאו אדמה וקרשים והקימו גינה, שבינתיים מלבלב בה רק עץ נמוך קומה, בודד ודליל עלים. לצד המבנה הם הקימו זולה מקרשים.
מאחור הם חפרו בור למקווה, בינתיים בלי עטיפת מלט וריצוף, ודאגו לרהט את המקום בריהוט משומש, בכל מה שמצאו וניתן היה להביא. עוד מאחור יש יציקת בטון רחבה וחשופה, עכשיו רק צריך להקים עליה חדר כושר. זה החלום שלהם, "אם נמצא תורם", הם מקווים. לאורך היממה הם דואגים שהמקום יישאר נקי ומסודר עד כמה שאפשר. אם מישהו זורק בדל סיגריה על הרצפה, מיד באים עם מטאטא ואומרים לו, "זה לא יפה", והלה עונה: "אתה צודק, באמת, אני מצטער". הכול בדרכי נועם.
במקום, מיותר לציין, אין חובת התייצבות. נראה שדווקא בגלל זה הם לא רוצים לעזוב. "אני לא למדתי בערך מכיתה ו'", מספר אחד הנערים. "אני ילד שקשה לו ללמוד. לא יכול לשבת", הוא מעיד על עצמו. "הסתובבתי הרבה, מגיל 14, היום אני בן 19. הייתה לי תקופה קשה מאוד, זרקתי את השכל. לא הקשבתי למה שההורים אומרים. אבל כל אחד יושב עם עצמו בלילה וחושב: מה אני עושה עם עצמי? הולך לטייל, עובד פה, עובד שם, אבל מה יהיה מהחיים שלי? בסוף מגיעים למצב שזה לא ילך ככה. אני רוצה משהו ביד. גם כשהייתי בישיבה הראש ישיבה אהב אותי. אבל הייתי מסתובב עם פלאפון בכיס ולא לומד. הוא אמר לי, 'שמע, זה לא זה. אני אוהב אותך, אבל עם כל הכבוד אתה מסתובב, עושה שטויות, אני לא יכול להחזיק אותך". כיום, הוא מספר, הוא מגיע למרכז בכל הזדמנות שיש לו. הוא עובד במשלוחים ובהפסקות, או כשמשעמם לו, הוא בא כדי ללמוד. פה שעה, שם שעתיים. "עד כמה שאתה לא יכול להיות במסגרת, אתה רוצה מקום. פה לא תופסים אותך בגרון, פה זה סבבה. אתה יושב ולומד מתי שבא לך, אתה מרגיש חופשי". ככל שהוא מוסיף לדבר, כך הברק בעיניים שלו זוהר יותר. "עכשיו אני בזמן של החיזוק שלי, ברוך השם, בגלל הישיבה", הוא אומר.
הנערים רואים במרכז ישיבה לכל דבר. כששואלים אותם מה הם עושים, הם אומרים, "אני לומד ב'דרכי נועם'". ניכר שעצם האמירה הזאת, השייכות למקום כלשהו, מספיקה כדי לתרום לתחושת הערך העצמי שלהם. "זה המקום שלנו, הוא חשוב לנו, אנחנו רוצים לשמור עליו. עד היום היינו בגלות. הישיבה הזאת הצילה אותנו, ועוד תציל אותנו, בעזרת השם. אפשר להסתובב ברחוב, אבל מה זה ייתן לנו? כאן יש לנו זה את זה, כל החברים יחד. אם לא המקום הזה היינו עכשיו או ברחוב או בכלא", הם אומרים. אגב, זהו המשפט שחוזר על עצמו הכי הרבה פעמים בשיחה איתם. הם כנראה יודעים היטב על מה הם מדברים. לפני כחודש הגיע שר הפנים אלי ישי לביקור במקום בזמן סדר הסליחות בין ראש השנה ליום הכיפורים, ולאחר מכן שאל אם למישהו יש משהו להגיד.
"בשבילי, זה או המקום הזה או שאני הולך לכלא", אמר לו אחד הנערים את אותו משפט. כיום אותו נער יושב במעצר במגרש הרוסים, לאחר שדקר בן מיעוטים בצומת בר אילן במהלך חג הסוכות., ביום שני האחרון הוא הובא להארכת מעצר. "אי אפשר להאשים נער כזה", מנסה יונתן ישראלי, המשמש מדריך הראשי במרכז, להסביר איך דבר כזה קורה לילד בן 17 וחצי. "זה לא בא לו ביום אחד. זה בא אחרי שנתיים ושלוש של שוטטויות ברחובות, וכל בחור שמסתובב בחוץ בגלל השעמום זה מביא אותו לכל מיני דברים. הוא רב, מציק, מתעלל ועושה בלגנים, ורב עם זה, ומנצח את ההוא, ועם הזמן נוצר אצלו ביטחון עצמי מופרז כי הוא מתחיל להאמין שהוא יכול וגבר ואני פה, ובסוף זה קורה. כל זמן שזה לא קרה זה בגדר נס. והכול רק בגלל השעמום. אם הייתה לנו מספיק פעילות במקום, אני מאמין שהוא לא היה יוצא באותו ערב ומגיע לאותו מקום".
הנערים פשוט מאוהבים בישראלי. לכל אחד מהם חשוב לציין עד כמה הוא דואג להם וכמה אכפת לו מכל אחד ואחד. נראה שזה סוד הקסם שלו, הוא פשוט יודע לתת להם את מה שכל כך היה חסר - תשומת לב, מילה טובה, אוזן קשבת. "יוני איחד אותנו, בגללו אנחנו באים לכאן. אכפת לו מכל ילד פה", הם חוזרים ואומרים. הוא בן 25, וכמו שאר הנערים המתגודדים סביבו הוא תושב שמואל הנביא, נשוי פלוס ילד ופלוס עוד כמה עשרות רבות של נערים. הם מרגישים חופשיים לידו ומתייעצים איתו בכל דבר ועניין, לפעמים גם בשעות כמו 4:00 ו~5:00 לפנות בוקר הוא מקבל מהם טלפונים או דפיקות על הדלת. "הם מגיעים אליי במצבים לא כל כך טובים. 'עכשיו אני צריך לדבר איתך. בוא עכשיו, אחרת אני לא יודע מה יהיה איתי'", הוא משחזר את אופי השיחות איתם, ואז מיד מוסיף: "אני מת על זה, אני מת עליהם".
מצד אחד הוא לא בגיל שלהם, ומצד אחר גם לא מבוגר מהם מדיי, והם רואים בו מעין דמות סמכותית של אח גדול ודואג שמקשיבים למילה שלו. העבודה שלו עם הנערים בשכונה התחילה כשהוא עצמו היה נער בן 16. פעם בשבוע הוא היה מארגן שיעור בבית הכנסת של סדיגורא, עם פיצוחים ושתייה. עם הזמן נתגלה בו כושר מנהיגות טבעי. "הם אוהבים אותך ובאים אליך. הכרתי את הרחוב, אבל לא הסתבכתי. הייתי חזק. היה לי עמוד שדרה והעריכו את זה", הוא מציין במבוכה. בקולו ניכר היטב שלא נעים לו לדבר על עצמו. "הייתי עושה את השטויות שלהם אבל בגבול. הייתי שם כדי לשמור עליהם. פה הייתי אומר להם, 'אל תגעו, לא כדאי', ושם מזהיר שזה מסוכן". לפני כשנה, בשיתוף עם מישאלי ובתקציב דל, הוא החל בכל יום רביעי בערב לאסוף את כולם באחד הגנים הציבוריים בשכונה כדי לעשות איתם על האש. זאת הייתה ההזדמנות להתוודע אליהם, לבדוק מה קורה איתם. לפני כחודשיים כאמור הוא נכנס עם הנערים למבנה ברמות אשכול. הכול בהתנדבות, והוא סחף איתו גם חברים נוספים, את השותף שלו לעסקים, את מי שרק אפשר.
ישראלי מצדו מנצל כל הזדמנות שיש לו כדי לגונן על הנערים, להסביר מה עובר עליהם, להבין אותם. "כמה שהם מופרעים ובלגניסטים וברחוב עשו את כל הבלגן שבעולם, כשהם באים לפה הם נותנים את כל הלב", הוא מעיד. "במקומות שהם באו מהם תפסו את אותו ילד בכוח. כל החיים שלו רק דחו אותו, רק רמסו אותו. למה? כי הרב אמר שהוא לא ילד טוב, והוא קיבל מכות. למחרת הוא בא הביתה וסיפר לאבא שלו וגם ממנו הוא קיבל מכות. הוא המשיך לקבל מכות, המשיך לשתוק, המשיך לקבל מכות, והוא כבר נהיה במלחמה עם הרב, עם הבית. ככה זה מתגלגל עד שבגיל 14-13 הם כבר יוצאים החוצה. מובן שעל האבא והאימא זה לא מקובל, כי זה בית חרדי וכולי וכולי. תבוא, אל תצא, תחזור מוקדם - מלחמות. גרמו לו להרגיש שהוא לא טוב, והוא הרגיש כזה והוא נהיה כזה והוא יצא לרחוב. אבל ברגע שמדברים איתו, מתברר שהוא לא כזה. יש בו הרבה דברים טובים שאין במישהו אחר. פה נותנים לו מילה טובה".
נראה שבגלל זה הם פה.
"רק בגלל זה", מסכימים כולם סביבו.
"יש ילד שיושב ומה שאומרים לו הוא עושה, ויש ילד שיש לו קצת יותר אנרגיה", ממשיך ישראלי. "זה בעצם מה שקורה פה עם כולם. זה לא בא מטיפשות, זה בא מראש גדול וגם ממרץ. הרבה מרץ. יש הרבה אדרנלין בגוף, ובחברה החרדית קשה להתמודד עם המרץ הזה, עם העצמאות שהם מסגלים לעצמם". בגלל זה החלום הכי גדול של ישראלי באשר למרכז המתהווה בהנהגתו הוא שיהיה במקום חדר כושר. בינתיים מסתפקים הנערים בשיעורים שמעביר אחד המדריכים באגרוף תאילנדי. שק האגרוף המאולתר שנתלה בחצר הספיק כבר להתפרק ולצנוח לארץ. יש כנראה גבול למה שהיה מסוגל לספוג. ישראלי יודע היטב שאת אותם נערים מכנים בלעג ומיאוס "שבאבניקים", חושבים שהם ילדים לא טובים ואפילו מתביישים בהם. כתשובה להאשמות האלה הוא מצביע על אחד הילדים ומכריז כי "הוא היום ישב שעתיים וחצי בשיעור ולא דיבר. עשה תענית דיבור ממש. הוא משהו מיוחד".
עם כל התקוות הגדולות של המדריכים המתנדבים במקום להקנות לנערים כלים משמעותיים לחיים, בינתיים יש צרכים מידיים יותר: שלא יסתבכו בצרות, שלא יעשו שטויות, שלא יעשו טעות שהם עלולים להצטער עליה עד סוף חייהם. זו עיקר התרומה של המרכז לדבריהם. "הילד הזה היום יצא לרחוב, והוא לא יודע מה מותר ומה אסור", אומר יונתן עובדיה, אחד המתנדבים. "בן אדם שיוצא מהבית אין לו חוקים. וגם מה הוא למד? שהמשטרה הם לא משלנו, כך שתמיד צריך ללכת נגדם. פשוט אין חוקים. החוקים שהם למדו זה לקום בבוקר, לא לאחר לתפילת שחרית, אבל לא לימדו אותם שיש רמזור אדום וצריך להיזהר בכביש.
"זה דברים שלא מלמדים אותם. הם לא חיים את העולם הזה, לא מקשיבים לרדיו למשל. אצל החילונים יש מתנ"ס, חוגים, אנשים ישאלו אותך לאן אתה הולך, ואם מישהו יבין שאתה הולך להסתכן הוא יעצור אותך. פה ילד יכול להגיד שהוא הולך לסדר איזה עניין, ויכולים להגיד לו, 'טוב, תהיה בריא'. לא מבינים שהוא הולך לעשות איזה דבר שיכול להכניס אותו לארבע-חמש שנים בפנים. בשביל זה צריך את המבוגר האחראי. אם הילד מספיק קרוב אליך, הוא מספר לך מה קורה איתו ואפשר לתפוס אותו שנייה לפני שיהיה מאוחר מדיי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם