מחוברים: צאצאי האנוסים שבים ליהדות
אחרי מאות שנים של גלות מאונס, צאצאי האנוסים מספרד רוצים לחזור אל חיק היהדות, אך מתקשים לעבור את מחסום הרבנות
לא היה קל להביא כמה מצאצאי האנוסים החיים בלימה לבקר במוזיאון האינקוויזיציה בערב יום כיפור. רובם נרתעו, וסיפרו שמעולם לא דרכה כף רגלם במוזיאון, כיוון שלא רצו להיחשף לזוועות שחוללו הספרדים לאבות אבותיהם. רק מנדס היה אמיץ מספיק לא רק לבקר, אלא גם לתקוע בשופר. "בעיניי זו אצבע אלוקים שאני מבקר כאן במועד כזה. זוהי סגירת מעגל חשובה. אני חושב על הכל: יום כיפור, המוזיאון, זה לא מקרי כל זה. דם קורא לדם. אני מרגיש חצוי. מזוהה עם היהודים ומצד שני מתחרט".
מתחרט על מה? על שחזרת לשורשי אבותיך?
"לא, אני לא מתחרט שבחרתי בדרך היהדות, אלא מתחרט ומצטער שבני עמי עשו דברים כאלה. ושלא יגידו לי שאלה היו רק ספרדים. אם עשו את זה על אדמת פרו, אז בטוח שגם פרואנים שיתפו עם זה פעולה. אני רוצה לבקש סליחה ממך ומהעם היהודי. פרו סבלה מאוד בהיסטוריה שלה, גם משום שהם שפכו כאן הרבה דם יהודי לחינם".
מאות שנים אחרי שהאנוסים התפזרו ברחבי אמריקה הלטינית בעקבות רדיפות האינקוויזיציה, העבר היהודי עולה מחדש בעשור האחרון, עם התעוררות יוצאת דופן של נוצרים, שעל סמך מסורות משפחתיות רואים עצמם כצאצאי האנוסים, ומבקשים לחזור אל שורשי אבותיהם. האנוסים בקחאמרקה היו הראשונים בפרו שחזרו בהדרגה לדת היהודית והחלו לקיים מצוות באופן עצמאי. לפני כ-20 שנה גוירו הראשונים מביניהם ואף עלו לישראל. בעקבותיהם הגיעו עשרות משפחות נוספות שגוירו כהלכה על ידי הרב אליהו בירנבוים, והתיישבו באלון מורה וביישובים אחרים בשטחים, אחרי שהרב בירנבוים התנה את הגיורים בכך שהם יחיו בארץ רק בקהילות דתיות.
עתה הגיע תורם של צאצאי האנוסים בלימה, החיים בין הנצרות, המשיחיות והיהדות, להתעורר, והם מצפים שאולי אף הם יזכו להכרה והרבנים יסכימו לגיירם ולהעלותם ארצה. אבל זה לא כל כך פשוט. רוב הרבנים בישראל, בארצות הברית וגם בארצות דרום אמריקה טרקו את הדלת בפני בני האנוסים המנסים לשוב למקורותיהם. הרבנות מתייחסת בספקנות רבה, ואף בחשדנות, לתופעת ההתעוררות הזו, והיא לא מסכימה לערוך גיורים בנקל למי שטוען שהוא בן אנוסים.
"חלפו 500 שנה וחסר להם הרבה שנות אור של לימוד יהדות", אומר הרב תומר רותם מחב"ד. וכך, רק אנוסים מעטים נוטלים יוזמה עצמאית, מגיעים לארץ ללמוד יהדות, או שנוסעים על חשבונם לארצות הברית ומצליחים לבסוף להתגייר לפי ההלכה, אחרי נתיב ייסורים ארוך. אבל הם רק טיפה בים לעומת כמות הלטינים המגדירים עצמם כצאצאי האנוסים. אלה, שאין באפשרותם לממן נסיעות כאלה, לא זוכים להכרה ביהדותם, ולעתים מסתפקים בגיור קונסרבטיבי או רפורמי, שלא מאפשר להם להצטרף כחברים בקהילות יהודיות בדרום אמריקה, שבדרך כלל לא מקבלות אותם כיהודים.
הגעתי לביקור בלימה בתקופת החגים, 475 שנה לאחר שהגיעו לכאן האנוסים. לימה היא עתה כרך מפלצתי בן תשעה מיליון תושבים, שמעליו שוכנת
צאצאי האנוסים שפגשתי בלימה חברים בקהילות שפוסחות למעשה על שתי הסעיפים. הם מרגישים וחיים כמו יהודים, אבל חלקם אינם מסוגלים בשלב זה לוותר לחלוטין על הנצרות. שמחה פלורס אריאס (כיום ברנימן) היא אולי הצאצאית הראשונה של האנוסים בלימה שהתגיירה לפני שנים רבות. היא נישאה בישראל ליהודי אמריקאי, התגיירה בגיור קונסרבטיבי, אבל הרבנות בארץ לא הכירה בגיור שלה. בארצות הברית הכירו בה לבסוף כ"יהודייה ממוצא ספרדי", אבל לפני כשנתיים, כששבה לפרו עם בעלה השני אנריקה מיגל ברנימן, בן למשפחת אנוסים מהולנד שנולד באקוודור, שוב נתקלה בקשיים. בלימה הקימו בני הזוג ברנימן קהילת אנוסים, שאליה הצטרפו נוצרים המזדהים כצאצאי האנוסים. "הם ביקשו ממני ללמד אותם חגים ומנהגים יהודיים", מספרת שמחה, חבושה במטפחת ראש ולבושה בלבן, "לימדתי אותם מוזיקה יהודית, היסטוריה יהודית, אוכל כשר. כל מה שאני מנסה זה להאיר להם את הדרך. כשראיתי את הצורך של האנוסים להתעורר, הלב שלי התעורר והבנתי שהלימוד הזה חשוב להם, כי אין מישהו אחר שילמד אותם. אילו הרבנים היו יודעים שאני מלמדת את האנוסים, אולי הם היו מתרגזים ואומרים שאין לי זכות ללמד אותם. אבל אם יש להם נפש יהודי, אז צריך לתת לזה דחיפה".
האם אתה בת למשפחה מתבוללת או בת למשפחת אנוסים?
"כולנו אנוסים. אם תבוא איתי מחר לכינוס בלימה, תפגוש שם יותר אנוסים ממה שאתה יכול להאמין".
חוסה לואיס מנדס מנהיג קהילה אחרת של אנוסים, שאותה פגשתי כשחגגה את יום כיפור ולאחר מכן את חג הסוכות. מנדס, איש תקשורת, הוא זה שמנהל את התפילות, וגם זה שתוקע בשופר. הקהילה מונה יותר מ-40 חברים , שמתכנסים אחת לשבוע, ביום שבת ומתפללים בספרדית מהולה במילים עבריות. "על הלחם והיין אנחנו מברכים בעברית", מספר מנדס. "בראש השנה חגגנו כמו שכתוב בתורה עם תפוח בדבש. ביום כיפור אנחנו נצום ובסוכות נקים סוכה".
מנדס גם מציג בפניי בגאווה את טבעת הנישואים שלו, שעליה חקוקות אותיות בעברית. "לא חיפשתי את שורשיי אלא פשוט מצאתי אותם", הוא מספר, "מילדות אני זוכר את אמא שלי קשורה לעם היהודי והיא הדביקה אותי באהבה הזו. היא האמינה שהיא בת למשפחת אנוסים, ובכל פעם שראתה סרט על ישראל היא החלה לבכות. היו לה לא מעט מנהגים שנראו לי יהודיים, כמו להדליק נרות ביום שישי, לרחוץ ידיים, לחבוש מטפחת, לקרוא בספר התורה, וכל זה למרות שהיא הייתה למעשה בת למשפחה נוצרית. בתור נער התחלתי לקרוא בתורה והזדהיתי עם הגיבורים התנ"כיים. חיפשתי להתקרב לעם היהודי ולישראל".
"אני בן למשפחת אנוסים. זו ההגדרה שלי".
ומה חסר לך להפוך ליהודי?
"חסר לי להשלים את לימודיי. אבל עבורי מה שחשוב זה הלב. קודם צריך לעשות ברית בלב ורק אחר כך כל השאר. ברגע זה, אין לי תכניות להתגייר, כי ממילא לא יגיירו אותי בקלות. כרגע חשוב לי יותר לעשות עלייה רוחנית ואחר כך נראה".
אחת מתלמידותיו המובהקות של ה"רבי", שהוא בעצמו תלמיד של אחרים, היא אשתו לידיה ג'יזלה פרז, שנראית כמו צעירה ישראלית לכל דבר. "שמעתי שיש לי שם משפחה כמו הנשיא שלכם", היא אומרת. "תמיד הלכתי לכנסייה, אבל מבעלי למדתי על העבר שלנו. למדתי שהמוצא שלי הוא מהמראנוס, וזה התחבר לי עם העובדה שתמיד הייתה לי אהבה אינטואיטיבית לעם היהודי. כשגילתי את המוצא שלי, הבנתי גם למה. אני מרגישה שייכת לעם היהודי".
לשיחה מצטרפת ססליה סן מרטין, אשת יחסי ציבור, חברה אף היא בקהילת האנוסים של מנדס. "השתייכתי לקהילה אוונגליסטית נוצרית שהאמינה בישו. יהודים הגיעו לכאן ללימה, ולימדו אותי את השורשים היהודיים של ישו. אבל עוד לפני שהם לימדו אותי, קראתי בברית הישנה ונכבשתי בקסם שלה. כשהגעתי למילה ישראל, הרגשתי התעוררות רוחנית עמוקה, ואז התחלתי לחקור על שורשי שם המשפחה שלי. התברר לי שהגנרל חוסה סן מרטין, שהיה אחד מגיבורי העצמאות הדרום אמריקנית, היה ממוצא של משפחת אנוסים".
ואיך התייחסו אלייך האוונגליסטים אחרי שהתחלת ללמוד יהדות?
"ברגע ששמעו שאני לומדת תורה, הם הוקיעו אותי, השמיצו אותי וסילקו אותי מהקהילה. אבל זה לא מפחיד אותי, כי האמת על העבר שלי הייתה חשובה לי הרבה יותר מההשתייכות לקהילה. ממילא הרגשתי שהמקום שלי לא שם. בשנים האחרונות צמח החלום שלי להתגייר ולחיות בישראל. את הגיור אני רואה כנושא חברתי, שיהודים יקבלו אותי לשורותיהם. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו לדת שאני מחשיבה כאמיתית. אבל אני לא רוצה לחיות בישראל באופן בלתי לגלי אלא רק באופן חוקי. בפרו אני חיה טוב, ולא אעבור על כל העקרונות שלי רק בשביל לחיות באופן לא חוקי במדינה שאני אוהבת".
ראול קאריו פינדו, בן אנוסים מלימה, שניסה - ללא הצלחה - להתגייר בשלוש מדינות (פרו, פנמה וישראל) מגולל באוזניי את סיפורו בעברית לא רעה, שאותה למד בישראל. "בני האנוסים רוצים לחזור ליהדות", הוא אומר, "אבל הם נתקלים בכל מקום בדלתות סגורות. בעיני הרבנים אנחנו לא יהודים, אבל יש לנו נשמה יהודית לא פחות מהרבה ישראלים. בארץ אפילו מצאתי אנשים עם שם המשפחה שלי, אבל הרבנים לא נענו לי. גם בקהילות היהודיות לא תמיד אוהבים את בני האנוסים, כי חושבים שם שאנחנו רוצים להיות יהודים בגלל הכסף. אני רוצה להיות יהודי כי אני רוצה לחזור לאמונה של אבות אבותיי, ולא בגלל כסף".
מהקתדרלה המשכתי עם קבוצת האנוסים למוזיאון האינקוויזיציה, שאותו הם מגדירים "מוזיאון השואה שעשו לאנוסים". מכשירי העינויים במוזיאון אולי החלידו, אבל לא הזיכרון. המוזיאון מחולק לחדרים, המגוללים את תולדות העינויים שעברו הקורבנות. בחדרי העינויים מוצבים פסלי אדם בגודל טבעי קשורים לכיסא, ראשם נתון בסד כאילו עומדים לערוף אותם, או קשורים בחבל ומורמים באוויר, מוקפים כמעט תמיד באינקוויזיטורים הששים אל המלאכה.
קאהן מציע להם מיד לערוך מיצג מחאה: להתיר באופן סימבולי את כל פסלי המעונים מהחבלים הקושרים אותם, ולקשור במקומם את פסלי המענים. "כך יתוקן עוול היסטורי", הוא מכריז. "טוב שלא חייתי באותה התקופה, כי אז היו אומרים גם עליי שאני מכשפה. אם לא יהודייה, אז בטח מכשפה".
המוזיאון הומה ממבקרים, שרובם מתייחסים בקלות דעת למוצגים המבעיתים, ומצטלמים בצחקוקים כאילו הם מבקרים בספארי. קלות הדעת הזו מקוממת את בני האנוסים. גם מדריכי המוזיאון כמעט ומדלגים בדברי ההסבר שלהם על הפרק בתולדות האינקוויזיציה שקשור ליהודים ומספרים עליו באגביות מוחלטת. מול מיצג המספר על הוצאתה להורג של אנה דה קסטרו, שהועלתה על המוקד ב-1700, מספקת המדריכה בדברים הבאים: "היהודים נעלמו".
ז'אן מסייה מתפרץ לדבריה בכעס ואומר: "הם לא נעלמו, הם כאן". מנדס תוקע בשופר, והופך את הביקור להפגנת מחאה של ערב יום כיפור, שלאחריה הם מזמינים אותי להצטרף לסעודה המפסקת. ססיליה סן מרטין דוחה מעליה את הצלחת. "קצת קשה לי לאכול אחרי כל מה שראיתי במוזיאון", היא אומרת. "כמעט והקאתי. אני מקווה שלא יהיו לי סיוטים בלילה אחרי הביקור הזה, שעזר לי להבין טוב יותר מהו המחיר של להיות יהודיה".
ועדיין את רוצה להיות יהודייה?
"כן, בהחלט. ביום כיפור אני אעשה את הצום אצל משפחה יהודית שהזמינה אותי אליהם ואתפלל כמו יהודייה".
ולא ישנה לך שהרבנים לא רואים בך ככזו?
"בינתיים, חשוב לי שככה אני מרגישה. אולי יום אחד גם הרבנים ישתכנעו". מנדס מברך את ברכת המזון, וכשאני מאחל לו בתום הארוחה גמר חתימה טובה הוא גומל לי ב"שנה טובה". האנוסים בלימה אכן התעוררו, אבל במה שנוגע ליהדות, כנראה שהם עדיין זקוקים למעט הדרכה.
למחרת יום כיפור השתתפתי בכנס שלהם, שבו השתתפו עשרות רבות של לבנים ובני תערובת, בני אנוסים לצד נוצרים מחפשי שורשים, משיחיים שמחכים למשיח )לא ברור אם לישו או למשיח בן דוד(, נוצרים שטוענים שהם יהודים, יהודים שטוענים שהם נוצרים - מין שעטנז מוזר ומיוחד שמסביר מחד את היקף התופעה, אבל מאידך גם את הבלבול. מנדס, כהרגלו בקודש, תקע בשופר. צריך לקוות שמישהו ברבנות יקשיב לו ברצינות.
צאצאי האנוסים שמרו בקנאות על שמות המשפחה היהודיים-עבריים שלהם (לוזון, ציון, מורנו, מדינה ועוד), או שמות שקיבלו אדפטציה לטינית (אספינוזה, טולדו), שמות פרטיים בעלי צביון יהודי ותנ"כי מובהק, מילים וביטויים רבים בלדינו, וכן מנהגים יהודיים כמו ברית מילה, קטעי תפילות, שמירת שבת וחגים כמו פסח, תחליף מזוזה, מנהגי כשרות (הם הקפידו לא לערבב בשר וחלב), אבלות וקבורה (קוברים בסדין ולא בארון). שמירת השבת התבצעה בעזרת ערבוב של מוטיבים יהודיים ונוצריים: הדלקת נר בתוספת פסלון של אחת מקדושות הכנסייה. אספתי עדויות מקתולים רבים, השומרים עד היום בגאווה חנוכיות ומנורות עתיקות, שהוצפנו במקומות מחבוא, הגם שחלקם אפילו לא יודעים מדוע הם שומרים אותם.
תפקידם החשוב של האנוסים בהיסטוריה של אמריקה הלטינית הודחק אפילו על ידי ההיסטוריונים הלטינים, שהתעלמו מהם בעבר בלחץ הכנסייה, אף על פי שכמה מגיבורי השחרור של אמריקה הלטינית נמנים בוודאות עם צאצאי משפחות האנוסים. ההתעלמות הזו הניעה אותי לחקור ולצלם סרט תיעודי בשם "השבט האבוד של לוחה," העוסק בתולדות האנוסים באמריקה הלטינית ובאקוודור.
במהלך העבודה על הסרט פגשתי אנוסים רבים שחזרו לאמונה היהודית וחולמים שהרבנות בארץ תכיר בהם, וכן קתולים המודעים לשורשי משפחותיהם. אחד מהם, ארכיבישוף ידוע, אף התפלל בתוך הכנסייה שלו, ולעיני המצלמות, ואמר "שמע ישראל." הסרט, שמציג את חייהם המורכבים בין היהדות לנצרות, הוקרן עד כה בשלוש מדינות. ללימה הוזמנתי על מנת להציגו חמש פעמים בסינמטקים ובאוניברסיטאות של העיר. ההקרנות היו בהזמנת ובחסות שגרירות ישראל בלימה (השגריר יואב בראון וסגן השגריר גלי דגן).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם