גיבור כארי: ראיון עם מחבר הספר ידיד נפש
כמו גיבור ספרו גם ארי איתן סבל מאפליה על רקע עדתי בישיבות הליטאיות שבהן למד. בראיון ל"מקור ראשון" הוא מספר איך נטש את החרדים אבל לא את הדת
את הספר כתב איתן בדם לבו, קרוע בין העולם החרדי החם והמחבק שבו התעצבו דמותו ואופן חשיבתו, לבין העולם החרדי שמפלה ילדים בני 7 בקבלה למוסדות חינוך, רק כי נולדו בעדה הלא נכונה. "לא התכוונתי לכתוב עוד ספר שתורם לסטריאוטיפים נגד החרדים", הוא מבהיר. "זו ממש לא הייתה הכוונה. כשאני רואה אברך טהור עיניים, כואב לי לחשוב שאולי פגעתי, בלי שהתכוונתי, בשכמותו".
'ידיד נפש' (ידיעות ספרים-בבל) הוא יומנו האישי של ציון טהרני בן ה-17, בנו של נגר קשה יום. הוא מתקבל לישיבת אישרביץ הליטאית היוקרתית, במסגרת 'מכסת הספרדים' שלה. טהרני התמים וישר הדרך, שחולם להיות בן תורה אמיתי, נתקל בגזענות בוטה, בתככים ובשנאה כלפי כל מי שהוא אחר. כאחד מארבעת הספרדים שזכו להיכנס לישיבה, הוא סופג השפלות ומתקשה למצוא לו חברותא. עד שהוא פוגש בעמרם ביטון.
"ביטון, מה זה ביטון?" שאל קוגרמן בלעג מלווה בבת צחוק מרירה... "אולי קוראים לו ביטון כי אבא שלו עובד בבטון. הוא בטח עובד בבטון עם בגדים מסריחים, כמו הערבים שעובדים בבניין ליד, הרי אין הבדל בין פרענקים לערבים", אמר ריינר בתגובה (עמוד 78)
ביטון המדובר אמנם לא התקבל לישיבה, אך מתעקש לגור אצל קרובי משפחה ירושלמים, וללמוד באחת הפינות בבית המדרש. הוא וטהרני, אחים לצרה, מנסים ביחד לפצח את צפונות הגמרא ואת סוד השנאה כלפיהם.
על הסדר בישיבה מפקח רבי נחום קליינקוף, המכונה 'המק"ק' (ראשי תיבות של "משגיח קטן קטן"). הוא אחראי לפשפש ולבדוק מי מחביא טרנזיסטור בחדרו, חולצתו של מי אינה לבנה דייה, ומי מעז לנעול נעליים חומות בצאתו מהישיבה. יומנו של טהרני מלמד גם על מאבקי הכוח בין שני רבנים על הנהגת הישיבה, מערכה שבה פשקווילים מכוערים וקרבות השלכת נקניקיות בחדר האוכל בין המחנות הניצים הם עניין יומיומי.
הספר זכה בפרס מטעם האוניברסיטה העברית, בתחרות ליצירות ספרותיות
'ידיד נפש' הוא לא אוטוביוגרפיה, אך אי אפשר להתעלם מקווים מקבילים בין חייו של איתן לאלו של ציון טהרני. כמו גיבורו, גם איתן הוא בן עדות המזרח שנטש את העולם החרדי - אך לא את הדת. הוא עדיין שומר תורה ומצוות, על ראשו כיפת עור שחורה, והוא אינו חושב לנתק את הקשר עם הוריו ועם שבעת אחיו, כולם חרדים. מאז פרסום ספרו, הוא אפילו מתייסר למחשבה על התחושות שהוא עלול לעורר אצל חרדים. "חשוב לי להדגיש שאלו החוויות האישיות שלי", הוא אומר. "אני לא משליך מהן על הנעשה בשאר הישיבות".
הביקורת הנוקבת שמשתמעת מהספר היא על העולם החרדי בכללותו.
"אני נאמן לאמת, לא שיקרתי. יש לי אהבה גדולה מאוד לאותו עולם, אהבה שהיא חזקה ממני. אמנם לא קיבלו אותי שם לחלוטין, לא ליקקתי שם דבש, אבל הם כן עיצבו את דמותי. למרות האפליה העדתית, הם אפשרו למזרחים לימודים בשיטת הלימוד הליטאית המעמיקה, שאותה אני עדיין מעריך".
הוא מזהה אצל החרדים שני זרמים, ומבקש להבחין ביניהם. "יש אנשים שהם לומדי תורה באמת ובתמים, ואני מעריך אותם ואפילו תומך בהם כלכלית כשידי משגת. אנחנו אומנם לא חולקים אותה השקפת עולם, אבל לבי יוצא אליהם, ואין לי זכות לבקר אותם. מצד שני, יש עסקונה, בעלי אינטרסים, בוחשים, מקושרים, שכל מטרתם לקדם את עצמם".
ומה על הקצבאות שהם דורשים ומקבלים?
"בעבר, מי שאופיו התאים ללמוד תורה לאורך כל היום היה נשלח ללמוד בישיבה ובכולל, ומי שהתאים להיות עגלון היה נעשה עגלון ומתפרנס. כיום כלל הצעירים החרדים מופנים למסגרות שמחייבות אותם ללמוד תורה בכל שעות היום, וכך נוצר מצב שבו רבים לא באמת מנצלים את הזמן באופן מיטבי, שלא לדבר על כך שעגלונים לא מעטים הפכו לפתע לרבנים. אבל זה כבר עניין אחר".
אז מה ניתן לעשות?
"דרושה רפורמה מקיפה, שבמסגרתה ינוקו הישיבות והכוללים מהבטלנים, וייוותרו בהם רק אלו שבאמת ממיתים עצמם באוהלה של תורה. אבל את הרפורמה הזו יש לעשות בתחכום ובאופן הדרגתי. אני מזכיר לאותם יפי נפש שבבוקר מפגינים בשייח'-ג'ראח ובצהריים מפגינים בעד ביטול הקצבאות לאברכים, שמהלך ביטול הקצבאות כפי שהוא מוצע כיום, משמעותו בראש ובראשונה פגיעה בילדים חרדים".
במקור ארי הוא אהרן. את שם משפחתו המקורי (שאותו אינו מעוניין לחשוף כדי לא לפגוע בקרוביו) עברת עם השנים. בימים אלו הוא מסיים תואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית, מתגורר בנחלאות ועוסק בייעוץ משפטי ועסקי.
בגיל שלוש נכנס למסלול הלימוד הקלאסי של ילד חרדי, המתחיל בתלמוד תורה. כשעמד לסיים את לימודיו שם, ניסה להתקבל למוסד שעליו חלם - ישיבת 'אור אלחנן'. מצויד בהישגים מרשימים ובאב תלמיד חכם, היה בטוח שדרכו סלולה. "אני לא גאוותן, אבל בהחלט הגיע לי להתקבל לשם", הוא אומר. אלא שבקשתו נדחתה בשל 'מכסת ספרדים' מלאה, ואיתן נאלץ ללמוד בישיבה אחרת, 'קול תורה'. "אז נזרעו בי זרעי הפורענות", הוא אומר.
מה זה עושה לנער צעיר, כשהוא מבין שלא התקבל לישיבה המבוקשת רק בגלל צבע עורו ושם משפחתו?
"באופן מפתיע זה גורם לו לרצות יותר, לנסות להיות טוב יותר, הכי טוב. אמרתי לעצמי שאני אוכיח את עצמי. שיידעו כולם שאני לא שונה מהם בכלום, אפילו יותר טוב מהם".
אביו השלים עם החלטתה של ישיבת 'אור אלחנן', אך כשאחותו של ארי, נערה מוכשרת ובעלת מידות, נדחתה מסמינר 'בית יעקב' היוקרתי בירושלים מסיבה דומה, התעלף האב במשרדי הסמינר. רק מאמצים רבים שהשקיע האב וריצות אינספור בין עסקנים, הצליחו לקרוע את רוע הגזירה.
על אף שהספר כולו הוא כתב אישום נגד החברה החרדית הליטאית, לאיתן חשוב שלא להצטייר כ"ספרדי הממורמר, דוד לוי המקופח. לבכות זו לא המנטליות שלי. הגזענות של החרדים לא נובעת מאיזו תורת גזע, אלא משמרנות מוגזמת, על גבול הבורות".
בישיבה הקטנה, הוא מספר, זכה בפעם הראשונה בכינוי 'פרענק'. אביו אסר עליו לדבר ולפתח את הנושא, אבל בספר הוא מרשה לעצמו אפילו לצחוק על הגזענות, בהומור מקאברי.
"שמעתי פעם בדיחה מאבא שלי", סיפר ריינר. "הוא סיפר לנו ששאלו פעם איזה ערבי שעבד כמנקה בישיבה, מדוע הוא לא מתגייר, והוא אמר: השתגעתם?! הרי אם אתגייר אהיה פרענק, וזה הרבה יותר גרוע מערבי!". קולו העיד כי הינו מלא הנאה מעצמו ומהבדיחה השנונה שזה עתה ליהגו שפתיו, כאילו זה עתה חידש חידוש תורה עמוק (עמוד 79)
איתן מספר כי היום הוא שם דגש על הבנת היהדות ועל מחשבה. "עצוב לי לראות איך היהדות מידרדרת למחוזות פגאניים, כמו אותם אנשים שיכולים לזעוק בלב תל-אביב 'רבי נחמן, תמצא לי חנייה'. הזרמים הקולניים באורתודוכסיה יוצרים תחושה שגנבו לנו את היהדות. כשאני רואה עשרות אלפים נוהרים לכפר באוקראינה מתוך ביטחון ששם עוונותיהם יתמרקו - וחלקם באמת בעלי עוונות - אי-אפשר להימלט מהמחשבה על פגאניות. כשאני שומע אנשים שמסתכלים על האל כנותן שירותים, ואומרים לו 'תעזור לי רק במשהו הזה, אני חולה עליך, אלוקים', קשה לי עם זה.
"קראתי עכשיו ספר היסטורי שמתאר את הנצרות שלפני הפרוטסטנטיות. באותה תקופה האפיפיורים היו מוכרים להמונים כתבי כפרה. אנשים היו משלמים כסף כדי לכפר על העוונות שלהם. אני לא יכול להימלט מהשוואות למה שנעשה היום, עם ההערצה העיוורת לרבנים והסגידה לבאבות ולשאר מציעי כפרה תמורת תשלום או הערצה. הבעיה עם כל האורתודוכסיה היהודית היא שנצמדנו לטקסט ואיבדנו את המחשבה. אין דגש על המודעות התיאולוגית, על הבסיס של דת האמונה; הרבה לפני הדת, באה האמונה. הגיע הזמן לחשבון נפש. מה שאנחנו רואים היום זה או חפיפניקיות שנראית עלובה, או קפדנות הלכתית מוגזמת שאינה מבוססת מחשבה. אי אפשר לקיים דת בלי מחשבה. זו גם המשמעות של הנאמר בפרקי אבות, 'ולא עם הארץ חסיד' – אי אפשר להיות אדם מפותח מבחינה רוחנית כשאתה עם הארץ".
אף שלא ידע אנגלית, החליט בגיל 19 לנסוע לאמריקה ולהכיר את עולם הישיבות שם. "נסעתי מתוך נאיביות. חרדים פחות חשופים לתכנים שילד בעולם הכללי חשוף אליהם, ולכן הם נשארים בתמימותם ובילדותם עוד הרבה שנים". הוא נחת בישיבת חיים ברלין, ישיבה ליטאית ותיקה שהוקמה לפני יותר ממאה שנה. כשהגיע לראיון אצל ראש הישיבה, חשש להודות שהוא בן לעדות המזרח. כשחשף לבסוף את עובדת היותו מרוקאי, חייך אליו הרב והפתיע אותו: "גם החתן שלי". "חשבתי לעצמי שהבת של הרב בטח נכה או מוגבלת, כי מה פתאום שבת של ראש ישיבה ליטאי תתחתן עם ספרדי?", מספר איתן. לתדהמתו גילה שמדובר בבחורה בריאה ושלמה, כלילת המעלות, שמנהלת בית למופת.
אבל כאן לא נסתיימו ההבדלים בין המקום שעזב למחוזות החדשים שהכיר. "גיליתי שהעולם זה לא רק בני-ברק וירושלים. יש הרבה מחוץ להן. כשעזבתי את אזור המחיה שלי ונחשפתי למרחבים, גם המחשבה שלי התרחבה - לעולם חדש, לשפה חדשה שמעולם לא למדתי קודם, ובעיקר לחרדים הרבה יותר מודרניים ולא גזענים. גם מצאתי שם פתיחות שלא הכרתי. החרדים שם למשל למדו לימודים אקדמיים, עשו ספורט, והיו פחות שיפוטיים לגבי צבע החולצה שכל אחד לובש".
ההקפדה הקנאית על לבושם ההולם של בני הישיבה מופיעה שוב ושוב בספר. המשגיח מחפש כל העת מי מעז להפר את קוד הלבוש, ואף מארגן שריפה גדולה לכל המציאות שגילה מוחבאות בחדרי התלמידים. באחת הסצנות מכמירות הלב מתוארת צביעת כובעו של עמרם ביטון, שהגיע לישיבה במגבעת אפרפרה. טהרני, במחווה של טוב לב, מציע לו לצבוע אותה במשחת נעליים שחורה.
"הקטע הזה בספר, כמו רבים אחרים, מבוסס על סיפור אמיתי", אומר איתן. "הגיע אלינו לישיבה ילד מהפריפריה שההורים שלו חוזרים בתשובה. הייתה לו מגבעת בצבע אפור שכנראה השיגו לו מאיזה סבא, או שנשארה מפורים. לא היה לו מושג שמשהו בה לא בסדר. אבל אני ידעתי שאם המשגיח יראה אותו ככה, הוא לא יימלט מהערה ומהשפלה, אז צבעתי לו אותה במשחת נעליים שחורה".
אני מקווה שהוא לא הלך איתה בגשם.
"נקווה שלא. כל העיסוק בלבוש מתאר בדיוק את מה שקורה בעולם הישיבות כששמים דגש על חיצוניות, כשנצמדים לטפל ולא לעיקר. ואני אומר, בואו נלך אל הפְּנים, כמאמר השיר 'שימו לב אל הנשמה'.
"זה גם לא דבר מופרך שישיבה נחלקת לשני מחנות בגלל מאבקי שליטה, כפי שמתואר בספר. הדברים קורים בימינו בישיבת פוניבז', שכבר מוכרת היטב למשטרת מרחב דן. הסצנה הקשה שבה תלמידים זורקים אוכל זה על זה במסגרת המאבק, מתרחשת שם לצערי לא מעט. זה מסוג הדברים שבסופו של דבר הרחיקו אותי מהחרדיות".
אף שחלפה למעלה משנה מאז סיים את כתיבת הספר – מלאכה שנעשתה בין כותלי ישיבה ירושלמית - איתן עדיין קשור לגיבור ספרו. "אני מחבב אותו מאוד. ציון הוא לא אדם תובעני, הוא לא חי בתחושה של 'בשבילי נברא העולם'. יש בו עומק ופשטות. האגו שלו נמוך, אין לו דרישות מהחברה, הוא מסתפק בשאריות של החיים ולא ממהר לשפוט. החברה המערבית לימדה אותנו להיות תובעניים. אנחנו תובעים הכרה, נוחיות - והתובענות הזאת מחוללת סבל. אלמנט הרצייה חלש מאוד אצל ציון, וגם כשהוא מחליט להתגבר על הביישנות שלו, זה לא מאגו אלא מרצון לשרוד. תן לו שאריות מהסעודה שלך, והוא עוד יגיד לך תודה".
הכתבה המלאה מתפרסמת היום בעיתון "מקור ראשון"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם