הלעיטו אותנו בעצמם
מסיפור של לבטים ושאלות אנושיות הפך הקשר בין דנה ספקטור לרן שריג לסיפור של אנוכיות וארוגנטיות במסווה של מלחמה בבורגנות
כל עוד קיבלנו תמונות פפארצי או רכילות זה היה בסדר, נסבל ואכיל. ברגע שזה הפך למונולוגים חושפניים ולהתערטלות פומבית זה הפך בלתי נסבל, כמעט אלים. מלבטים ושאלות ותהיות אנושיות הפך סיפורם של דנה ספקטור ורן שריג לאנוכיות וארוגנטיות במסווה של מלחמה בבורגנות. מסיפור אישי זה הפך להישג עיתונאי.
דורון צברי יוצר "מחוברים" ערך, ליטש והתערב ועשה מהמשבר של רן שריג אמנות. שריג וספקטור לקחו את האמנות של צברי והפכו אותה להתערטלות גסה. התקשורת עטה על שני האנשים העירומים הללו ובמקום לכסות ולעדן היא העניקה להם במה לא ערוכה ואפשרות לומר הכל. הם, מצדם, עטו על האפשרות להלעיט אותנו בעצמם. צברי רצה להציב בפנינו מראה, כך גם משתתפי "מחוברים". אבל במקום שנחשוב, שנשאל את עצמנו שאלות, שנהרהר, כל מה שיצא זאת בחילה. רצון להקיא.
חשיפה אישית היא אבן דרך ביצירה של כל אמן. היכולת שלך להתמודד עם עברך, עם ההווה שלך ועם מי שאתה באמת מביאה יוצרים אל הפסגה. יש אין ספור דוגמאות, גם בישראל, ליצירה אישית וחשיפה שמביאה אותך לשיא.
מונולוג השתפכות בעיתון
"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, "תש"ח" של קניוק, הטרילוגיה של הספרי, "הקיץ של אביה" של גילה אלמגור. בכל היצירות הללו האומן מתפשט אט-אט ומוביל אותנו יד ביד אל עבר המחוזות האישיים שהם הבסיס לחיפוש המתמיד, לכאב הבלתי נגמר, לסוף הלא פתור.
אנו חווים, יחד עם היוצר, חוויה שהיא ביסודה חוויה מתקנת, מרפאת, אבל גם מטלטלת וסוערת. אנו מטיילים יחד עם היוצר במחוזות האימה והחמלה. זהו תהליך. מסע. גם "מחוברים" היא סוג של מסע כזה. טלוויזיוני אמנם, ערוך מתומצת, אבל מסע. מה שקרה לדמויות רגע לאחר שהמצלמה כובתה הוא לא תחילתו של מסע חדש. הרצון לשתף הפך אובססיבי ומעיק, הרצון להיחשף וההנאה שבחשיפה הפכו לאובססיה.
זה
יכול היה להיות סיפור על קבוצת גיל שלמה, על מחויבות מול רצון אישי, על אגואיזם מול אידיאליזם. זה יכול היה לעשות הרבה יותר מאשר כל פורום זה או אחר באינטרנט, מכל קבוצת תמיכה. היינו יכולים לבכות ולצחוק ואולי גם לחוות איזשהו קתרזיס. היינו יכולים, באותה מידה, להתרסק. אבל זה לא יקרה. האנשים שנראו לרגע הכי אמיתיים התגלו כנרקסיסטים תאבי פרסום.
היצירה של דורון צברי ורם לנדס הפכה ממאסטר פיס לעוד מונולוג השתפכות בעיתון מלא באהבה עצמית ובהטפת מוסר למוסר עצמו. במקום דיון אמיץ ונוקב במוסד הנישואים, בזוגיות ובמושג המשפחה נשארנו עם רכילות וציוצים בטוויטר במקום סיפור על עצמנו נשארנו עם דנה ספקטור ורן שריג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם