הפטריוטים האמיתיים
בשנים האחרונות היו אנשי הרוח והאמנים שקועים בענייניהם, מי מאכזבה, מי מעייפות. חרם האמנים על אריאל היא הסנונית הראשונה המבשרת את האביב
- אריאל מצדיעה לאמני החרם/ זאב קם
כל ילד כבר מבין שלא ייתכן שלום בלי החזרת הגדה המערבית לפלסטינים, שיקימו שם את מדינתם הלאומית. יש הסכמה עולמית על כך שהגבול בין ישראל ופלסטין יתבסס בעתיד על הקו הירוק. חילופי שטחים מצומצמים יכולים לאפשר את סיפוחם לישראל של ההתנחלויות הצמודות לגבול.
אך אין כל אפשרות כזאת לגבי אריאל, ההתנחלות בה מסרבים השחקנים להופיע. היא שוכנה עמוק בשטח הגדה המערבית הכבושה, יותר מ- 20 קילומטרים מהקו הירוק. היא דומה לאגרוף, המבקש לחנוק את המדינה הפלסטינית בעודה באיבה. כאשר יקום השלום, יצטרכו תושבי אריאל להתפנות או להפוך לתושבים במדינה הפלסטינית – אם הפלסטינים יסכימו לכך. כל זה היה ידוע להם מראש, כאשר התנחלו בלב הגדה המערבית.
ייתכן שרבים הלכו לשם מטעמי נוחיות. אבל הם ידעו שזהו הימור – וכאשר מהמרים, צריכים לדעת שאפשר גם להפסיד. ההימור היה שלא נחזיר את הגדה המערבית. כלומר: שלעולם לא יהיה שלום. שלעולם נחיה על חרבנו. שכל כמה שנים נשלח את הבנים להרוג ולהיהרג. היום. מחר. בעוד מאה שנה. הכול למען ההתנחלויות.
עניין של הכרעה מצפונית
החלום הזה של המתנחלים הוא הסיוט של שאר הישראלים. אלה מבינים שבלי שלום אין עתיד למדינה – לא כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", ולא כמדינה בכלל. לכן חשוב לקיים ולשמר את הקו הירוק – גבול ברור בין ישראל הריבונית והדמוקרטית לבין השטח הכבוש.
תנועת "גוש שלום", שאני גא להשתייך אליה, קראה כבר לפני 12 שנים לחרם על מוצרי ההתנחלויות. רבבות משפחות בישראל מקיימות חרם זה בשקט, כמעשה יומיומי. סירוב השחקנים להופיע מעבר לקו הירוק נובע מאותה הכרעה מצפונית. זהו מעשה פטריוטי, מעשה של נאמנות עליונה למדינת ישראל ולחוסנה המוסרי.
בכל הארצות ובכל הדורות, האמנים הם נציגי המצפון הלאומי. הם המטפחים את הליבה החיה של "הנשמה הלאומית" – זו שמבטיחה את
עתיד האומה יותר מהצבא והכלכלה. למשל, לפני 21 שנים התמרדה אירופה המזרחית נגד הדיקטטורה הקומוניסטית. בגרמניה המזרחית עמדו המוסיקאים בראש המרד. בצ'כוסלובקיה היו אלה אנשי התיאטרון שהכריזו על שביתה. הנהגת "מהפכת הקטיפה" שכנה בבניין התיאטרון הלאומי. אחרי הניצחון נבחר מחזאי, וצלב האוול, לנשיא המדינה. בכל מקום עמדו אנשי הרוח, הסופרים והאמנים בראש המאבק לדמוקרטיה ולזכויות האדם.
אצלנו, בימי קדם, היו אלה הנביאים. גם היום ממלאים את התפקיד הזה אנשי הרוח, הסופרים והאמנים. בשנים האחרונות היו רבים מהם שקועים בענייניהם, מי מאכזבה, מי מעייפות ומי מהרגשת בדידות. מרידת השחקנים היא הסנונית הראשונה המבשרת את האביב.
כל הכבוד להם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם