ימי פומפיי האחרונים
כאשר התהליך המדיני תקוע, הכסף לחרדים זורם באין מפריע והעימות עם ארצות הברית מתחדש, יש ברירה אינטליגנטית ובעיקר מעודדת: להפנות את מבטנו לאיטליה
האיטלקים אהבו, וחלק גדול מהם עודם אוהבים, את ברלוסקוני. תאוותו לחיים נחשבת למאפיין לאומי, והביקורות נגדו בעבר, על רקע ההתבטאויות חסרות הגבול שלו, הבדיחות סרות הטעם ובעיקר התחושה הכללית שהוא מאלתר את תפקודו כראש ממשלה - כולן נדחו על ידי האיטלקים. הם ראו אדם שייצר את הונו בעצמו, עממי, אמיתי, כזה שלא עושה חשבון לאיש. אבל בשנים האחרונות אפילו תומכיו המובהקים, האחרון שבהם הוא שותפו הפוליטי ג'יאנפרנקו פיני, הבינו שהטעם הרע קנה לעצמו שליטה מוחלטת על ראש ממשלת איטליה.
זה עניין אחד להיראות מצולם עם דוגמניות עירומות על יאכטה, ועניין אחר לגמרי לנהל יחסים עם דוגמנית בשנות העשרה לחייה, או לשכב עם פרוצה מרוקנית קטינה במהלך אורגיות המוניות בווילה סאן מרטינו, מעונו המפואר של ברלוסקוני. ואז לדאוג לשחרורה של הפרוצה ממעצר בטיעון המרהיב בחוצפתו - שהיא הבת של חוסני מובארק, נשיא מצרים.
כמובן שאחרי הסקנדל הזה באה שערוריית "עדיף להסתכל בבחורות יפות מאשר להיות הומו". התבטאות כזו, של ראש מדינה, מקרינה באופן גרוע כל כך על איטליה, שאפילו תומכיו המובהקים של ברלוסקוני התכווצו. אומברטו בוסי, מנהיג תומכיו של ראש הממשלה ב"ליגה הצפונית", איש נאמן מאוד לראש הממשלה, הודה ש"אמינותה הבינלאומית של איטליה נפגעה".
את הכנסייה איבד ברלוסקוני מזמן, וזה לא היה דבר פשוט: לכס הקדוש יש אהדה טבעית למנהיגי ימין פופוליסטים שמתנגדים להפלות. אפילו לצביעות קתולית יש גבול, מתברר: כאשר הוא אמר פורקו דיו )אלוהים הוא חזיר(, ביטוי שנחשב אולי לפוגעני ביותר כלפי הציבור הדתי האיטלקי, הוותיקן גינה אותו רשמית. עם היהודים ברלוסקוני גמר מזמן, אבל בחודש שעבר הוא הפריז כהרגלו, כאשר טרח וסיפר בדיחה אנטישמית. ועוד על השואה.
אלה הם ימי פומפיי האחרונים, וכאילו כדי לאשש את האמירה הזו, קרס השבוע בית הגלדיאטורים בפומפיי העתיקה. ברלוסקוני הואשם ובצדק. הרי הוא מינה את שר התרבות, סנדרו בונדי, ובונדי הוא שאחראי לכך שהכספים האדירים שהוקצו לשימורו של אחד מהאתרים ההיסטוריים החשובים בעולם יזרמו לכיסים עמוקים ומסתוריים של מקורבים ומקורבי מקורבים. ככה זה בקיסרות הברלוסקונית. להפקרות של מנהיג יש השלכות. ברלוסקוני, מיליארדר, כבר מזמן נתון במציאות שבה הכל מותר. כלי התקשורת המסחריים באיטליה ממילא בבעלותו, הסקרים מחמיאים (או החמיאו), הונו אדיר, ובנוסף הוא גם ראש ממשלה. הביקורת של האינטלקטואלים האיטלקים, בתי המשפט וכלי התקשורת הוותיקים מעולם לא הצליחו להפיל אותו.
הוא מרגיש בלתי מנוצח. הביקורת עוברת מעל ראשו; איך אחרת אפשר להסביר את העובדה שרק השבוע הציגה ממשלתו חוק שמקשיח את יחסן של רשויות
תחושת ההפרזה המופקרת, המופרכת, הדהדה במערכת הפוליטית. ממשלתו של ברלוסקוני הושפלה השבוע בפרלמנט, בשלוש הצבעות. יו"ר הפרלמנט פיני, לשעבר שותפו הנאמן במדיניות הפופוליסטית, בגד בו וקרא להתפטרותו. תחושת המיאוס הכללית התגברה כאשר נחשף סרט וידאו שמראה כיצד דוגמניות או פרוצות (כל הפרוצות ששמן נקשר לשמו של ראש הממשלה הגדירו את עצמן "דוגמניות") מוכנסות לווילה סאן מרטינו בלי שהן עוברות בדיקות ביטחוניות כלשהן. הפרסום הזה בא אחרי שברלוסקוני עצמו זומן לתת עדות בפני ועדה פרלמנטרית בשל החשש של השירות החשאי האיטלקי שהטעם שהוא מגלה בזונות עשוי לסכן את הביטחון הלאומי - נניח באמצעות סחיטה.
הבעיות של איטליה גדולות וחמורות יותר מברלוסקוני (טוב, עיתונים רציניים כמו "האקונומיסט" או "הניו סטייטסמן" לא יסכימו: הם חושבים שברלוסקוני, בעצמו, הוא הבעיה הגדולה ביותר של איטליה).
הקואליציה הנוכחית מורכבת מפופוליסטים (ברלוסקוני ואנשיו), פוסט-פשיסטים ותומכי פילוג איטליה צפוניים. הם יכולים להתאחד בעיקר סביב השנאות המשותפות שלהם - המהגרים, נניח.
האווירה הכלכלית איננה טובה. הדרום מוזנח מתמיד וערמות האשפה ממשיכות להיערם בנאפולי. התרבות האיטלקית, באדיבות הטלוויזיה המסחרית של ברלוסקוני, עברה תהליך מהיר ואגרסיבי של השטחה שחלחלה לזירה הפוליטית. האבטלה, כולל המובטלים שמקבלים פיצויים מהמדינה, עומדת על 11 אחוז. האבטלה בקרב צעירים גבוהה בהרבה. הממשלה, בתגובה, נוקטת צעדים פופוליסטיים, כמו מתן הטבות לרכישת מוצרי חשמל ומכוניות.
האליטות, לעומת זאת, סובלות: הממשלה מדברת על חקיקת חוקים שיאפשרו העסקת מרצים וחוקרים בלי תשלום כלל. הרפובליקה האיטלקית נוסדה אחרי מלחמת העולם השנייה כמדינה המבוססת על עבודה, אבל שוק התעסוקה האיטלקי הפך לפרוץ ומופקר, עם שיעורים גבוהים במיוחד של מקרי מוות במקום העבודה, ואי שוויון שהולך וגובר. ממשלות השמאל תרמו את תרומתן למצב הזה, אבל הימין האיטלקי הוא שעיצב אותו.
בעיקר, איטליה היא הוכחה מוחלטת לכך שמערכת פוליטית דמוקרטית איננה יכולה לאפשר לעצמה את קריסתו של מחנה פוליטי שלם. ניצחונו המוחלט של הימין בשנים האחרונות היה לתבוסתה המוחלטת של המדינה האיטלקית, שנותרה זנוחה לחסדיו של צד פוליטי יחידי שעשה בה ככל העולה על רוחו. שום דבר טוב לא יצא מזה, לבד מרווחיהם של עיתוני הרכילות ופרסומן של כמה "דוגמניות". בקרוב יעמוד ברלוסקוני שוב לבחירה, אבל הבחירות יבחנו עניין חשוב בהרבה - טעמם הטוב של האיטלקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם