אורי לחמי: התחושה היא שירושלים זו לא עיר שאני רוצה לחיות בה
השחקן אורי לחמי עשה היסטוריה כשגילם בסדרה "סרוגים" את ההומו הדתי הראשון בפריים טיים. בריאיון לזמן ירושלים הוא מדבר על המעבר מהעיר, על דעיכת התרבות בה ועל התמורות שחוללה הסדרה בשיח במגזר הדתי-לאומי
הסדרה עוסקת בסצנת הרווקים הדתיים הירושלמית במתחם רחוב הפלמ"ח ושכונת קטמון, אזור שידוע במצעדי יום שישי לכיוון בית הכנסת ברחוב שופן בהשתתפות צעירים וצעירות דתיים, שמקבלים את השבת במיטב המלבושים. באים לראות ולהיראות.
"סרוגים" הצליחה בעונתה הקודמת להכניס פלפל ותבלין לעולם הזה, ועל הדרך שלחה לאוויר כמה סוגיות רגישות שרק חיכו שמישהו ידון בהן. אחת הסוגיות הרגישות במיוחד קשורה קשר הדוק לדמות שמגלם לחמי - ההומו הדתי ונוכחותו בחברה חובשת הכיפה. העובדות שמיטב הרבנים וקובעי דעת קהל ניסו לטאטא מתחת לשטיח תפחו לממדים שכבר אי אפשר היה להתעלם מהם. ולחמי, או יותר נכון דמותו, הפכו לסממן הבולט ביותר של התופעה.
אורי לחמי
צילום: שימי נכטיילר
בגלל רצח רבין
לחמי (28) נולד בשכונת רמות בירושלים. בן להורים חוזרים בתשובה. אמו נולדה באוסטרליה ואביו בטוניס. הוא גדל בבית דתי-לאומי על גבול החרדי-לאומי בן שמונה נפשות. "יש לי הרבה חסכים בכל הקטע של סדרות ילדות", הוא מספר על ילדותו. "לא הייתה לנו בבית טלוויזיה. כל הקלאסיקות, כמו 'רגע עם דודלי', בכלל לא היו קיימות. את הסדרה 'בלי סודות' הכרתי רק מבית הספר".
הוא התחנך במוסדות החינוך הדתיים המוכרים של העיר. תחילה בישיבת חורב, ובכיתה י"א עבר לתיכון הרטמן הפלורליסטי. "לא היה לי טוב בחורב", הוא מסביר את המעבר. "אחד הדברים שגרמו לי להבין שזה אינו מקומי התרחש זמן קצר לאחר יום הזיכרון ליצחק רבין. כשהייתי בכיתה י' הכנתי פינת זיכרון עצמאית לראש הממשלה המנוח. זה היה שלוש שנים אחרי הרצח.
"באותו יום נסעתי לטקס בכיכר רבין בתל אביב וכשחזרתי ראיתי שמישהו השחית את הפינה. ראש הישיבה, הרב מוטי אלון, היה בשנת שבתון, ומחליפו הזמין אותי לשיחה במשרדו.
הוא אמר שביזיתי את בית הספר ולקחתי את החוק לידיים בלי רשות. רב אחר אמר שכמו שיגאל עמיר לקח את החוק לידיים, כך אני לקחתי אותו לידיים בהקמת פינת הזיכרון. בעקבות הדברים סילקו אותי ממועצת התלמידים של בית הספר. הייתי בהלם מהסיפור הזה. הרגשתי שזה לא המקום שלי והחלטתי לעזוב להרטמן".
במקביל ללימודים בהרטמן הליברלי, הדריך לחמי בתנועת הנוער עזרא, הידועה בהפרדה המוחלטת כמעט בין בנים לבנות. הוא מספר כי "בכל אותה תקופה נעתי בין הרטמן הליברלי לעזרא החרדית-לאומית. בהרטמן נחשבתי הכי דוס ובעזרא הכי חפיפניק".
אחרי התיכון למד לחמי במשך שנה בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע ואחריה התגייס לשירות צבאי מלא בחיל השריון, שחלקים נרחבים ממנו העביר כמדריך בקורס חובשים בבה"ד 10 שבצריפין. בתקופה זו הוריד את הכיפה ועזב את הדת. לאחר מכן הגשים חלום ילדות והחל ללמוד משחק בניסן נתיב. בתום הלימודים, כמו רבים וטובים, נטש לחמי את הבירה לטובת תל אביב.
רציתי להיות שם
מתי ידעת שאתה רוצה להיות שחקן?
"כבר בכיתות הצעירות הייתי תמיד זה שמארגן את הצגות ראש החודש בבית הספר. קיבלתי את התפקידים הראשיים, ואני עדיין זוכר את הטקסטים בעל פה. הרצון להיות שחקן התחיל לבעבע בכיתה ט'. ההצגות בבית הספר הכניסו אותי לאקסטזה. כשהתחלתי בהרטמן ללמוד במגמת תיאטרון, הלכנו להצגות של ניסן נתיב והתמוגגתי מול הבמה. קינאתי בשחקנים בצורה מטורפת והבנתי שהחלום שלי הוא להיות שם".
סרוגים צילום: שמואל כהן
"יצאתי מההצגות בדיכאון, כי ידעתי שכאדם דתי לא אוכל להיות שם. שלא אוכל להשתתף במחזות של חנוך לוין, עם כל ההתרסות והפרובוקציות. הייתה לי תחושה שאני חייב לעשות את זה ולהגיע לשם. לימים הבנתי שטעיתי. לא מעט אנשים בניסן נתיב באים מרקע דתי. היינו שבעה דתל"שים בכיתה של 15".
עזבת את הדת כדי להיות שחקן?
"עזבתי את הדת כי לא הרגשתי שהדת מובילה אותי למקום טוב ושלם יותר. הפריע לי העניין של הדתיות כמעטפת - פחות הדת עצמה, אלא יותר החברה הדתית, ההתעסקות בפרטי ההלכות. נראה היה ששוכחים מה עיקר ומה טפל. הייתה תחושה שאין התקדמות, שאנחנו תקועים בתרבות של לפני 2,000 שנה. יש אמנם התחדשות, אבל לטעמי היא אטית מדיי.
"אחרי הצבא הורדתי את הכיפה. אני חושב שלאט-לאט בניתי לעצמי עולם שמכיל בתוכו המון אלמנטים יהודיים, חלקם אפילו דתיים. לקחתי מעין מסננת ושמתי בתוכה את כל הדברים שעושים לי טוב, כמו ארוחות שבת, קבלת שבת, אלמנטים של צדקה וחסד. הם עושים לי טוב ונוח לי איתם".
ואיך זה מרגיש?
"זה מרגיש מצוין. אתה מרגיש שאתה חי את החיים שלך, שאתה אחראי על החיים שלך בסופו של דבר".
ואין פחדים?
"גם כשאתה מתבגר ובונה לעצמך חיים חדשים, הקולות שעליהם חונכת עולים וצפים מדי פעם. מה יקרה כשתמות, סוגיות של גן עדן וגיהינום. התרגלתי לחיות עם פחד שצף מדי פעם, כשמעליו מרחפת השאלה של 'ואם אני טועה?'. אני לא אתאיסט, אני נמנע מלהגדיר מה זה אלוהים ומה זו אלוהות".
"סרוגים" מביאה את הסצנה הדתית אל המסך, אבל בתכל'ס נטשת את החברה הזו.
"זה נכון, אבל אני נמצא עם החברה הדתית בקשר יום-יומי. המשפחה שלי, החברה שאני חי בה. כשאני מסתכל על החברה הדתית היום, בתור אדם חילוני, אני מגלה דברים מדהימים. חברה שמחנכת את ילדיה על ערכים, בלי הציניות המפורסמת והמוכרת. החברה הזו מחנכת למודעות עצמית של האם אני אדם טוב או לא. לעתים החברה הדתית מתנשאת וחושבת שהיא הטובה יותר, ולפעמים זה יכול להוביל להיבריס וסופו עשוי להיות במפלה".
בביצת האליטיזם
"הביצה" היא כינוי סלנג לשכבה חברתית אליטיסטית המורכבת מרווקים ורווקות בשנות העשרים והשלושים לחייהם בני המגזר הסרוג. בעיר קיימות שתי "ביצות" – האחת בשכונת נחלאות, ורעותה הגדולה יותר בקטמון ושיפוליה. על צלמה ודמותה של ביצת קטמון, הנחשבת לאליטיסטית ואקדמאית יותר, נבנתה כאמור "סרוגים".
ארז לב ארי אנה אפנה יובל דקס רותם פלדנר
כמעט כל אדם דתי-לאומי בגילים 25-40 זכה מאז תחילת שידור הסדרה להערות מצד חבריו החילונים על כך ש"סרוגים" חשפה אותם ל"איך זה מבפנים". בדומה לבאזז סביב "סקס והעיר הגדולה", בפייסבוק רצות לא מעט אפליקציות המציגות לגולש כמה שאלות וקובעות איזו דמות בסדרה מייצגת אותו: נתי הרופא, אמיר הבלשן, הודיה הדתל"שית, יפעת המתבוננת או רעות המבולבלת.
שיא סצנת הסרוגים בביצות מתרחש בערבי שבת, בהם מתקהלים ליד בתי הכנסת נחילים של צעירות וצעירים, יפות ויפים, מדיפים בשמים ולבושים במיטב מחלצותיהם. הם משתרכים במשעולים לעבר בתי הכנסת לתפילת שבת ולמינלינג ברחבה מיד לאחריה, אז יתפזרו קבוצות-קבוצות לארוחות השבת.
בדומה ל"אח הגדול" ו"הישרדות", ב"יס" השקיעו ב"מסרגה" – סדרה בת אינטרנטית בהנחייתה של עינת ברזילי. מדי שבוע נערך דיון נוקב בסוגיות שאותן העלתה הסדרה, בהשתתפות אישים מהשורה הראשונה בציונות הדתית, וביניהם חברי כנסת.
מבחינת הרייטינג, "סרוגים" הצליחה יפה מאוד והגיעה למעמד של סדרת פולחן בקרב חובשי כיפות סרוגות. דיונים בשולחן השבת על רועי ורעות הם עניין נפוץ. זו אחת הפעמים המעטות שבהן עולה בפריים טיים תכנית שלא מתרחשת בתל אביב וגרורותיה. תכנית שלא מביאה שוב את לבטיה של צעירה יאפית בעיר סואנת. הסדרה אפשרה למגזר שלם שמזה שנים חש מקופח לראות את עצמו על המסך, מגולם על ידי דובשנים ודובשניות כמו טלי שרון ואוהד קנולר.
בציבור הדתי-לאומי היו לא מעט חילוקי דעות לגבי תכני הסדרה ועצם הצפייה בה. הרב שלמה אבינר, למשל, פסק כי אין לצפות בה משום ש"יש שם ניבול פה ופריצות. גם לא חסר תוכן זול, רדוד, טיפשי. הסדרה הזו היא עלבון לציבור הדתי".
נוסף לכך עלו טענות כי התרחשו כמה נפילות הלכתיות בתסריט; באחת הסצנות רעות מצטטת פסק הלכה, כביכול של הרב אבינר, שבו מותרת היציאה עם שני בחורים במקביל. הרב טען כי לא כך היו דבריו וכי אין לצאת עם שניים במקביל, אלא "רק במקרים יוצאי דופן. כאשר היא מבוגרת ואוזל הזמן, והבחור משתהה בהחלטתו, ואז הברירה החלופית היא לנתק את הקשר איתו".
סקס והעיר הקדושה
תסריטאי הסדרה הצליחו לפרק את חומר הנפץ ולהעלות לדיון נושאים רגישים כמו רווקות מאוחרת, בעיות בחיי הנישואים, זוגיות בין אישה דתיה לגבר חילוני, יציאה בשאלה, עקרות הלכתית, נישואים בין-עדתיים וגולת הכותרת: הומוסקסואליות בחברה הדתית.
לייזי שפירא יוצר הסדרה סרוגים צילום: ראובן קסטרו
עשית היסטוריה כששיחקת את ההומו הדתי הראשון.
"היסטוריה? זה נשמע שיש לי אחריות לתפקיד הזה. אני לא מרגיש שעשיתי היסטוריה, אבל העליתי על סדר היום הציבורי חתיכת נושא. ליוצרים של 'סרוגים' היה הרבה אומץ והם קלטו נכון שזה היה נושא נורא חם. זו סדרה שכרגע נמצאת על סדר היום של הציבור הדתי, ואם היא רוצה לשקף אותו, נכון להכניס דמות כזו".
הדמות הראשונה של הומו דתי שגילמת הייתה בסרט "ואהבת".
"הסרט נעשה כשהייתי בשנה ב' בסטודיו למשחק. התסריט היה מצוין ועשו עניין גדול מאוד מזה שבחור בבית ספר דתי לקלנוע (חיים אלבום, שלמד במעלה - ש"ד) עושה כזה מהלך ויוצר סרט פורץ דרך. התגובות היו מדהימות והסרט הפך לשלאגר.
"הסרט נגע בהרבה אנשים והציף את הסוגיה. בעקבותיו התכנסו פורומים של רבנים שעסקו כמעט לראשונה בנושא ההומואים הדתיים. הקולנוע והטלוויזיה משמשים ראי למצב בשטח, זה גרם לציבור לעסוק בסוגיה".
אתה חושב שמצבם של ההומואים הדתיים טוב יותר בעקבות "סרוגים"?
"עצם העובדה שיש התעסקות בנושא הזה, וצעירים בני 16-17 יכולים לראות דמויות כאלה ולהבין שהם לא לבד בעולם, ושיש הומואים נורמליים – זה דבר גדול. ההרגשה של להיות הומו בחברה דתית היא בדידות נוראית. העובדה שיש הזדמנות לחשוף את אותם צעירים לדמויות שמתמודדות עם אותם דברים יש בה משום הקלה גדולה".
מה דעתך על כל הקונפליקט של ההומואים הדתיים?
"זה אכן קונפליקט ואתגר גדול מאוד. אני מאמין שכיום יש עיסוק בזה בציבור הדתי. גם אם לא תמיד יש פתרונות הלכתיים מתעוררים פתרונות חברתיים. כלומר, ברגע שזה עניין שמדובר, שיש קוד חברתי שמציב עובדה ש'אנחנו כאן, אנחנו נמצאים כאן', המהפכה החברתית תדרוש מהפכה תודעתית.
"בהיסטוריה היהודית היו דברים כאלה. למשל, היחס לנשים והמהפך ההלכתי בנושא או בכל הנושאים של נשים עגונות וגיור. הכוח וההתאגדות החברתית מחייבים את הרבנים להתייחס לנושא".
אי אפשר לכופף את ההלכה.
"זה נכון, אבל לכל הלכה יש כמה פירושים ולכל הלכה יש תמיד כמה דעות וכמה אפשרויות, ואפשר להבין את הדברים בכמה מובנים. במקומות שההלכה ניסתה למצוא פתרונות היא הצליחה".
יש הומואים דתיים שמתאבדים.
"זה טרגי, זה נורא. אני מקווה שבאמצעות רועי מ'סרוגים' הצלחנו לסייע במצוקה של אנשים שנמצאים במקום הזה. גם ב'ואהבת' וגם ב'סרוגים' אין בעצם פתרון. תרמנו ברמת ההתעסקות בנושא והעלאתו לדיון - ואני מקווה שעשינו טוב".
עיר חסרת תרבות
אף שנראה כי ירושלים חווה רנסנס תרבותי, במציאות המצב נותר בכי רע. רוב רובה של התעשיה בתל אביב, וכל מי שרוצה להתברג נאלץ לעזוב. קשה לשפוט שחקנים שבוחרים לעזוב את העיר. היצע התפקידים והאפשרויות שירושלים מספקת ידוע כדל ביותר.
אורי לחמי צילום: שימי נכטיילר
"באמצע שנה א' שלי בניסן נתיב התחלתי להיחשף לתיאטרון ולעולם האמנות בארץ", אומר לחמי. "לצערי הבנתי שחוץ מתיאטרון 'החאן', שעושה בעיר עבודה מדהימה, כמעט אין בעיר פעילות תרבותית. כל מה שמתנהל, גם אם ברמת האודישנים והפרויקטים – הכול בתל אביב.
"עיר שלא מעט ממוסדות התרבות שלה נמצאים בסכנת סגירה מתמדת נמצאת בבעיה. קולנוע סמדר, תיאטרון 'הפרגוד', ניסן נתיב בעצמו. כשלמדתי שם חיינו בתחושה יום-יומית שלא בטוח שמחר יהיו לנו לימודים ומקום שבו אפשר לערוך חזרות".
מתי החלטת לעבור?
"התובנה נפלה אצלי במהלך צילומים לסרט סטודנטים ברחוב אתיופיה. צילמנו בתוך נגריה מוצנעת לפי כל קודי הצניעות של הידועים. הבחורה ששיחקה איתי הייתה עם מעיל ארוך עד הרצפה ומכוסה לגמרי. צנועה לחלוטין. בסט נכחו גברים בלבד כדי למנוע בעיות.
"התחלנו לצלם מוקדם מאוד בבוקר ופתאום בערך בשעה 12:00 הגיע עדר של חרדים שיצאו מאיזו ישיבה. הם התחילו לצרוח עלינו, העיפו את המצלמה על הרצפה ואיימו עלינו עם בקבוקים ואבנים. למקום הגיעה משטרה, אבל החרדים החלו ליידות אבנים גם בשוטרים.
"אנשי החוק אמרו לנו, 'מה, אתם פסיכים? מצלמים בשכונה חרדית?'. השבנו להם שהצילומים נערכים בתוך נגריה, ושרחוב אתיופיה נמצא למיטב ידיעתנו מחוץ למאה שערים. יצאתי משם בתחושה שאם מיעוט חרדי יכול להרוס יום צילום שעולה הון תועפות ולהכתיב לנו אם אנחנו יכולים לצלם סרט בירושלים או לא, זו לא עיר שאני רוצה לחיות בה".
וזה מה ששבר אותך?
"מה שהכי אכזב ותסכל אותי זה הכניעה, שהמשטרה קיפלה אותנו ובאה בטענות של 'מה חשבתם לעצמכם?' במקום לעצור את הפורעים. לא רק שהרגשתי שאלה אנשים שהם בכלל לא חלק מהעם שלי בכלל, הם זורקים עליי אבנים כי אני מצלם סרט. זה מטורף".
אפשר להצליח כשחקן בעיר הזו?
"אתה יכול להתפרנס מעבודות, אבל אם הגענו למצב שתיאטרון 'החאן', שהוא תיאטרון ירושלמי, עושה את כל החזרות שלו בתל אביב, כי כל השחקנים גרים בתל אביב, זה מדבר בעד עצמו".
מזהים אותך ברחוב?
"כן. לא ברמה מטורפת. אני לא מרגיש סלב. מבקשים חתימות מדי פעם. אבל היום כבר כולם רוצים להצטלם בסלולרי, אלה החתימות החדשות. יש הרבה מאוד פניות של בנות שרוצות להיות חברות שלי בפייסבוק. אני מניח שזו הדרך של אנשים להרגיש קרובים ומחוברים. אני מאשר אותן.
"מישהי פעם אמרה לי במהלך נסיעה ברכבת שהיא נורא נפגעה שלא אישרתי אותה. ואז עוד מישהי עצרה אותי ברחוב ואמרה לי שאני סנוב כי אני לא מאשר, אז הפכתי את הפייסבוק למשהו שהוא פחות אישי".
כמה חברים יש לך בפייסבוק?
"857 חברים. סולידי, לא?"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם