מאבק על האדמה
המדינה החליטה לזנוח את החקלאות ואת האדמות. בכך היא מוותרת על ההיסטוריה, ולצדה ככל הנראה גם על העתיד
שאלו כל חקלאי, אם תוכלו למצוא אחד כזה בסביבתכם. הקשיים שמערימה המדינה על אלה שמנסים לגדל יש מאין לטובת כולנו, הם בלתי אפשריים. אחד אחרי השני, הם קורסים לחובות, מאבדים את יכולתם להתקיים ונוטשים את האדמה.
המדינה, במקום לעזור להם, עושה כל מה שהיא יכולה נגדם. כאילו להכעיס. יש בעיית מים בישראל? נאשים את החקלאים. הרי הגיוני שהעם היושב בציון יראה בהם אשמים. הרי מי משקה יותר מחקלאי שצריך לזרוע ולגדל על עשרות דונמים? מה שלא רוצים שתדעו זה שמרבית המים בהם משתמשים החקלאים הם מים מושבים. כאלה שממש לא פוגעים במשק המים שלנו.
אותו הדבר נוהגת ישראל גם במדיניות העובדים הזרים. מצד אחד, קיימת בעיה חמורה בסוגיית אישורי העבודה לעובדים זרים בתחום החקלאות. מצד שני, אף ישראלי שעיניו בראשו אינו מעוניין לעבוד בעבודת כפיים קשה שכזו. המשמעות המיידית? עשרות ידיים עובדות חסרות בענף, וזה פוגע ביבול הפירות והירקות לשיווק ולייצוא.
מאבק יומיומי על שטחים
המדינה הזו, שעברה המפואר מתבסס על פירות ההדר הכתומים שגדלו כאן פעם בכל פרדס, על זיתים משובחים מהעצים המניבים ביותר ועל הפירות הטעימים ביותר שקיימים החליטה לזנוח את החקלאות. לזנוח את האדמות. לוותר על ההיסטוריה, ולצדה ככל הנראה גם על העתיד.
מוכרחים להבין: חקלאות היא מאבק יומיומי על שטחים. שטח שאינו מעובד, הוא שטח נטוש שכל אחד יוכל להשתלט עליו. שטחי המדינה קטנים ממילא, גם בלי שנעניק, ללא תמורה או הסכם מדיני, אדמות נוספות לשכנינו הערבים.
מאבקם של החקלאים, צודק
ככל שיהיה, סובל מבעיה אחת עיקרית: הוא רחוק מלבו של הציבור. כיצד נוכל לדרוש משרי הממשלה, היושבים, רובם ככולם, במגדל השן, להבין את מצוקתם של החקלאים, אותם אנשים נעלמים שאינם מסתובבים, ככל הנראה, במרכז ירושלים או ברחובות תל אביב?
המדינה, שמשליכה היום במו ידיה את החקלאות, היא אותה מדינה שמוותרת על העתיד של כולנו. אולי הגיע הזמן להפסיק לשתוק, להרים את הראש ולקרוא למקבלי ההחלטות: אל תשליכונו! החקלאות היא ההתחלה. מיד אחריה - נוכל לוותר על העתיד של כולנו. לא חבל?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם