על תבונה וגזענות
בעיני מבקריו של הרב שמואל אליהו – או שאתה משלים עם ההשתוללות הערבית ישראלית; או שאתה גזען
לגופו של עניין, הכתבה נגעה בעצב חשוף ורגיש בחברה הישראלית. קטונתי מלשמש דובר לרעיונותיו של הרב אליהו, ובכל זאת אנסה להרחיב מעט את היריעה.
תל אביבים נוטים לפספס את זה, אבל המהפכה הציונית עדיין בעיצומה. בגליל, בנגב ובירושלים, לכל דונם ולכל דירה יש חשיבות. המאבק הוא לא בסטודנטים משפרי דיור, אלא באומה הערבית הגדולה שלא בוחלת בכל אמצעי למחוק אותנו. אני לא יודע מי מייצר את המשקפיים שדרכם התופעה הכוללנית הזו נראית כמו אסופת יחידים הפועלים רק למען שיפור הדיור של עצמם; מה שבטוח הוא שרוב עם ישראל לא מסתכל דרכם, ורואה את התמונה לאשורה.
הרב אליהו נתן שלל דוגמאות לבעיות שמתלוות להשתלטות הערבית
על חלקים בעירו, ואני רוצה לעסוק בקצרה במקור שלהן. לא מדובר בנטייה גנטית או תרבותית של הערבים להתפרע בכבישים, לבנות ללא רסן או להטריד נשים יהודיות צעירות, ומשכך - אין מדובר בגזענות. הערבים מתנהגים כפי שהם מתנהגים משום שהם כופרים בלגיטימיות של מדינת ישראל. איש באמונתו יחיה, אבל לא כשזה מוביל לזלזול סיטונאי בחוק ובנורמות הציבוריות המקובלות בפרהסייה הישראלית.
אם כן, להתנגד להשתקעות ערבים צעירים בצפת, או בכל עיר יהודית אחרת, אינו מעשה של גזענות. מאחר שהציבור הערבי בישראל בוחר בזלזול בחוק כאמצעי להבעת התנגדותו לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל; ומאחר שרכישת דירות בערים יהודיות, בגליל ובנגב בפרט, היא נשק בלוחמה הערבית נגד ישראל - מדובר במעשה של ציונות.
מאז אמר הרב אליהו את דברו, הוא עומד במרכזה של מתקפה משולחת רסן, מפיהם של שוחרי דמוקרטיה בעיני עצמם. מיכליות של דיו כבר נשפכו על אבירי שלטון החוק - שמסובבים את ראשם כשהעבריין הוא ערבי; ועל חסידי חופש הביטוי שאוטמים את אוזניהם כשהדובר מביע רעיון לאומי כלשהו. ההתקפות נגד הרב אליהו הן ביטוי לאותה תופעה ממש. לא צריך להתרגש, אלא רק להמשיך ולעשות. ברכתי שלוחה לרב אליהו על מעשהו האמיץ.