הרבצ"ר סוגר חשבון עם הציונות הדתית-לאומית
4 שנים לאחר שחרורו, יורה ישראל וייס, הרב בהתנתקות, לכל עבר. "חובשי הכיפות הסרוגות מחפשים דם". על שרון: "מכבש אנושי"
על פני ארבעים עמודים מתאר הרב את מה שעבר עליו מרגע נאומו של ראש הממשלה אריאל שרון בכנס הרצליה, שבו הוכרז לראשונה על תוכנית התנתקות, ועד לרדיפות האישיות נגדו, שנמשכו כך מתברר, לפחות עד סוף שנת-2008 שלוש שנים וחצי לאחר שמבצע הפינוי הסתיים.
הרב וייס מתאר שורת אירועים בהם אזכרות, לוויות, ואירועים שונים בקהילה הדתית-לאומית, בהם הותקף באופן ממשי ונאלץ להימלט מהם כדי להציל את עצמו ממה שהוא מכנה "סכנה ממשית". "הפכתי לאויב העם, אויב המתיישבים. חודשים לא יכולנו להיכנס הביתה בבטחה", כותב הרב וייס ומפנה אצבע מאשימה כלפי הקהילה הדתית-לאומית. "לא קומץ ולא שוליים", הוא כותב. "כי אם המון אדם שמחפש המון דם, דם יהודי".
הרב וייס טוען כי חבריו, חובשי הכיפות הסרוגות בחרו להתנכל דווקא אליו כיוון שהוא היה טרף קל. "הסיבה שהפכתי להיות האיש המותקף ביותר, המושמץ ביותר, זה שמול ביתו נערכו הפגנות, היא משום שניסיתי להפגין רגישות. כאשר הבינו מנהיגי ההתנגדות שעם הצבא אין מה לדבר, ודאי לא עם הדרג המדיני, הם חיפשו בטן רכה לחדור אליה. אני הייתי הבטן הרכה, האדם הדתי, הרב".
הרב וייס מצדיק את בחירתו להישאר במדים למרות התוכנית לפינוי חבל עזה שהתסיסה את הציבור הדתי-לאומי שאליו הוא משתייך. הוא מספר כי עם פרסום התוכנית הוא החל בשורה של התייעצויות עם רבניו,
גם מקומם של ראש הממשלה שרון והרמטכ"ל דאז דן חלוץ לא נפקד. הרב וייס מתאר את ישיבותיו עם ראש הממשלה שרון בעת ההכנות לביצוע ההתנתקות ומכנה את התנהלותו של שרון באותן ישיבות כ"הר אדם", "מכבש אימתני", " צונאמי אנושי המדכא כל שביב של מרד". "התפטרויות לא עשו עליו כל רושם", כותב הרב. "ראשוני המתפטרים, אפי איתם והרב יצחק לוי, לא העלו אפילו אגל זיעה על מצחו. כל צמתי ישראל מלאו כתום, אבל האיש עיוור צבעים".
על הרמטכ"ל דן חלוץ אומר הרב וייס: "אני, שהייתי בתוקף תפקידי קרוב לעשיית הרמטכ"ל, אינני יכול לומר, לצערי, שזיהיתי לחלוחית של דמעה בזווית עינו, ההפך הוא הנכון. הוא הצטייר בעיניי כמכונה אנושית, בדגש על המכונה".
את הפרק האחרון בספר שנקרא "תם ולא נשלם" בוחר וייס לתאר את יחס הקהילה הציונית-דתית אליו מאז ההתנתקות. הרב מתאר תפילה שלו בכותל המערבי בחודש מארס 2008, שנתיים אחרי שהשתחרר מצה"ל, שהסתיימה בתקיפתו על ידי צעירים "חובשי כיפות גדולות".
"לראשונה בחיי חשתי מאוים", כותב הרב. "ודווקא במקום המקודש ביותר לעם היהודי. התחלתי לחוות דחיפות קלות שהתעצמו והפכו לאגרופים ולבעיטות. הפחד לחיי היה גדול, אבל גדול ממנו היה העלבון מפני השנאה התהומית ואכזבה למראה אש התיעוב של צעירים מוסתים עטורי כיפות ופאות".
הרב וייס מספר שכאשר הגיע באותו יום לתחנת המשטרה של הכותל כדי להתלונן על התקיפה, שמע על הפיגוע שאירע בישיבת מרכז הרב, הישיבה בה למד במשך שש שנים, ובו נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה. "אלף ואחת פעמים שמעתי בישיבה את המושג 'אהבת ישראל'", הוא חותם את ספרו. "רציתי בכל מאודי לכבד את זכר שמונת הקדושים בנוכחותי. לא יכולתי. פחדתי שגם בלוויה יתקפו אותי. אינני יכול להראות את פניי בישיבה. לצערי הרב אינני רצוי שם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם