ריקוד האמונה: זווית יהודית ב"הרמת מסך"
בשנים האחרונות פתח עולם המחול דלת לציבור הדתי, שמתחיל לעבור בה לאט ובבטחה. תשאלו את רונן יצחקי ועפרה אידל
יצחקי הקים לפני ארבע שנים בירושלים את בית הספר הדתי הראשון למחול לגברים, כל עצמותיי תאמרנה, שמקבל בכל שנה כ-20 תלמידים חדשים. אידל הקימה את ארגון מחול שלם, התומך במחול ירושלמי עכשווי, ומלמדת מדי שנה 15 בנות במגמת מחול באולפנא התורנית לאמנויות בירושלים. הם חלוצים בתחומם וסופגים לא מעט ביקורות מהממסד הדתי, אך לאט ובבטחה מצליחים לחולל מהפכה שקטה בתרבות הדתית העכשווית.
כיצד מתקבל בן שמבקש להיות רקדן במשפחה דתית?
רונן: "גדלתי במשפחה מסורתית ממוצא ספרדי, ולא מקובל שבן יתעסק במחול, אז עשיתי כל מה שאפשר במסגרת המקובל - אמנויות לחימה, יוגה, קונטקט. הבית לא היה דתי, אבל רוב המשפחות הספרדיות פחות מסוכסכות עם הדת. חיים עם אלוהים. בתור ילד, בבית הכנסת, השתעממתי ובזתי לזה".
עפרה : "אני גדלתי בירושלים, בבית אורתודוקסי שונה. אבי, משה אידל, פרופ' לקבלה וחתן פרס ישראל, לא חובש כיפה. אמי היא משוררת וציירת, ותמיד הביאה את האמנותי, הרוחני. עד התיכון התחנכתי במוסדות של תגבור לימודי יהדות. רקדתי עד כיתה ט', אבל הריקוד לא תפס מקום מאוד משמעותי בחיי". הריקוד נזנח לטובת המוסכמות? עפרה: "הייתי לומדת גמרא עד אמצע הלילה, כך שנשאבתי החוצה מהמחול. רק בצבא הבנתי שריקוד זה מה שאני רוצה. ביום שהחזרתי את הציוד לבקו"ם נכנסתי לסטודיו בירושלים, עם בגד בלט ורוד מלייקרה, והתחלתי ללמוד עם ילדות בנות חמש.
התאמנתי לאודישנים של האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים, התקבלתי, ושם והבנתי שאני יכולה להיות גם רקדנית ולא רק מורה. בסוף התואר נסעתי לניו יורק למצוא אודישנים, ובגיחה לארץ התקבלתי ללהקה של אמיר קולבן, קולבן דאנס. רקדתי שם ארבע שנים, הופענו בכל העולם, ובמקביל עשיתי תואר שני בקומפוזיציה והתחלתי ליצור".
וחיית אורח חיים דתי?
עפרה: "כן, עם התאמות מוזרות. בתוך הלהקה לא יכולתי לשמור נגיעה והופעתי בבגדים לא צנועים, והתוכן היה מאוד מוחצן. שמרתי שבת וכשרות - אם הייתי חייבת לנסוע בשבת סידרו לי נהג ערבי, החו"לניקים בלהקה היו מכינים לי את הקפה, ולחו"ל נסעתי עם מזוודות של אוכל כשר. היום הפן ההלכתי תופס משמעות פחותה בחיי".
רונן: "לי הייתה ילדות פרועה. את התיכון עשיתי באנקורי אמנויות בתל אביב, את הצבא
ומתי התחלתם ללמד רקדנים דתיים?
עפרה: "בסיום התואר השני ילדתי. התחלתי לרקוד בלהקה של נמרוד פריד, התגרשתי והתפרנסתי מהוראת מחול. התחלתי ללמד באולפנא התורנית לאמנויות בירושלים, וזו כבר השנה השישית שאני מלמדת שם".
רונן : "הזמינו אותי ללמד שם. בסוף השיעור הראשון שלי המנהלת אמרה'יישר כוח, היה מצוין, אבל זה לא יקרה יותר'".
עפרה : "הן צריכות אישור של הרב על כל דבר. גם בן זוגי הנוכחי, הכוריאוגרף רובי אדלמן, עושה שם סדנת צילום עם מחול, והן עם חצאיות, רוקדות מאחוריו, בלי שיראה אותן. הוא נותן הנחיות לצלם וידאו. הרב של האולפנא, שהוא המנחה הרוחני של עבודת הגמר, לא יכול לצפות בה, אז מתארים לו את העבודה והוא מפנה למדרשים המתאימים".
ואיך קם בית הספר?
רונן: "הוא התחיל מ-13 חבר' ה בגילאי 40-21 שרצו להעז ולהפוך את זה מחוג למקצוע. הבאתי את ניב שינפלד ועמוס חץ כמורים ולשמחתי כולם נשארו ובאו קבוצות חדשות ומורים נוספים, בנינו תוכנית לימודים מלאה, רות הצטרפה לליווי פדגוגי והוספנו תוכנית מאתגרת של לימוד מבוגרים. זאת השנה הרביעית של בית הספר, ויש כבר מחזור של בוגרים שמופיעים ומלמדים ביותר מעשרה מוסדות של הציונות הדתית ובמכינות קדם צבאיות, והם בעצם היהודים הדתיים הראשונים כבר אלפי שנים שעושים מחול ולא חסידי. זו היסטוריה. הם לא מתנתקים מדתם, אלא מעמיקים את עולמם האמוני דרך המחול, דרך הגוף, במחול עכשווי".
מאיפה הגיע השם של בית הספר?
רונן: "מאחד התלמידים, הרב מרדכי שטורמן, אב ל-12 ילדים מבית אל. תוך כדי לימוד שיטה של מחול מודרני, כשאמרתי לחבר'ה שייתנו לעצמות לדבר, הוא אמר: "כל עצמותיי תאמרנה", שזה מתהלים. יש לי עוד תלמידים רבנים, היה לי אפילו תלמיד שופט, אבל לא אחשוף שמות, כי זה עדיין טאבו. לא בגלל הדת, אלא בגלל הדימוי הגברי".
יש הומוסקסואלים מבין תלמידיך הדתיים?
רונן: "אף לא אחד, וגם אין טיפת הומוארוטיקה באוויר. ואלה גם לא חבר' ה של'מוות לערבים', אלה אנשים מאוד עדינים וסופר אינטליגנטיים שפתוחים לרוחות הנושבות בעולם, שלא רוצים להתבדל ולהיסגר בתוך עצמם. אבל עדיין, הם לא מגיעים לתל אביב אלא מתרכזים בירושלים, שבה האלטרנטיבות בכל הנוגע למחול מאוד מוגבלות".
עפרה : "בירושלים אין במות למחול ולא הייתה תמיכה של העירייה ביצירה. כשהתחלתי לעבוד במתחם ז' ראר בכר פניתי למנהל והרמנו ערב מיוחד, "מחול שלם", שהיה הצלחה גדולה. בשנה השלישית שלו התחלנו לקבל תמיכה מהעירייה, נכנסו גם מנהל התרבות וקרן ירושלים, מחלקת הפיס, וקם הארגון מחול שלם שתומך ביוצרים בירושלים, יוזמה שבן זוגי רובי ואני עומדים בראשה. בכל חודש מעלים מופעים, קיבלנו סטודיו במוסררה, ואנחנו משפצים גם אולם תיאטרון כי המצוקה הכי גדולה היא בחלל ליצירה ולחזרות".
עד כמה אתם פועלים מהמקום היהודי-דתי ביצירה שלכם?
עפרה: "המקום היהודי שייך לכל תחומי החיים, כמו גם המקום הנשי והישראלי. זו ההוויה שלי, וממנה אני פועלת".
רונן : "עפרה הגיעה מעולם דתי לחילוני, ואני להפך. היא, תרבותית, באה מירושלים לתל אביב, ואני בכיוון השני. קשה לי שירושלים היא פרובינציה של תל אביב. הייתי שמח שתהיה זרימה דו כיוונית. העולם התרבותיאמוני הוזנח בידי קהילת המחול, ובריקוד שלי אני פועל בכיוון של לחבר את העולמות".
במה שונים רקדנים דתיים וחילונים?
עפרה: "אצל התלמידות הדתיות שלי, הדגש ביצירה הוא על המקום הרוחני. הן פחות מתייחסות לאלמנט הטכני".
והן עצורות יותר?
עפרה: "בדרך כלל יש שנתיים של הפשרה, הן רואות מופעים ועוברות שוק, ואז נותנות עומק כה גדול לעבודותיהן שזה תענוג".
רונן : "אצלנו זה הפוך. בשנתיים הראשונות הם מתפוצצים על העולם כי עד עכשיו הם יכלו לרקוד רק בחתונות. רק אחר כך הם מפנימים טכניקה. ריקוד זה דבר חושני, גוף זה דבר חושני וזה יוצא על הבמה. בריקוד יכולה להיות ארוטיקה שעוברת סובלימציה, וגם בתוך מחול דתי יש ארוטיקה עם סובלימציה".
ואין תחושת חטא בריקוד?
עפרה: "אין. זה תמיד שזור עם התוכן, תמיד יש תוכן שצריך לטפל בו. מעבר לזה, התלמידות שלי מופיעות רק בפני נשים. באולפנא הן כן שואפות ליצור מחול יהודי, עם טכניקה, כמו רטרוספקטיבה בציור. הבעיה נוצרת כשיוצאים לראות מחול בחוץ, את בת שבע למשל, ואז חייבים לצנזר".
רונן : "אצל גברים אין בעיה הלכתית, הם יכולים להופיע בפני כולם. לנו חשוב לעבוד בתוך ההגדרות ההלכתיות, כי המטרה היא לכונן תרבות חדשה בתוך ציבור דתי. כשהתלמידים שלי לומדים שיעור קלאסי, הם לומדים את זה כמו גמרא, לפרטי פרטים".
במה עוסקות ההופעות הקרובות שלכם בפסטיבל "הרמת מסך"?
רונן : "אני מופיע עם אשתי, תמי, ביצירה 'מה זאת עשית', שמבוססת על אדם וחוה והנחש. הכנסנו את הרפלקטיביות, הפרי האסור, הדעת, שמתקשרת לסקס, שגרמה לאדם וחוה להתבייש אחד מפני השני.
עפרה: "בן זוגי, רובי, רוקד אתי לראשונה. המופע נקרא "זנב סוס", זה דואט על מערכת יחסים לא פשוטה. הדת נכנסת כמובן, גם במובן התת הכרתי, עם דגשים על השונות בינינו, על המקום שבו כל אחד רוצה לקחת מהשני ופחות לבקש אחד מהשני. החיכוכים והקונפליקטים בין זוג, גם במקום של הדתי-חילוני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם