עובדים בשביל שרה
פרסום המכתבים של פעיל הליכוד ישראל יגל לראש הממשלה אין בהם משום "שנאת ביבי", אלא דאגה אמיתית להתנהלותה של המדינה
הוא עצמאי כלכלית, עשה אקזיט חביב בהייטק, ועוסק בענייניו. הוא לא מבקש לעצמו דבר. הוא היה מעריץ של נתניהו, הוא איש ימין, כבר אמרנו, והכי חשוב: הוא כתב את המכתבים האלה בזמן אמיתי. הראשון נכתב במהלך קמפיין הבחירות, ב-1 בינואר 2009, שלושה שבועות אחרי שהחל לעבוד במטה. הוא היה כל כך המום ממה שראה, עד כי היה חייב לכתוב לנתניהו. הוא, כמובן, לא קיבל תשובה. את השני כתב ב-15 ביוני 2009, אחרי שהקטסטרופה כבר התגלתה לציבור כולו. את השלישי כתב ב-20 בינואר 2010.
אגב , איך הגיב נתניהו אחרי המכתב הראשון? דרש מאלי איילון לפטר את יגל. איילון אמר שאם יגל הולך, גם הוא הולך. אז נתניהו הלך. פשוט לא הגיע יותר, פיסית, למטה. כך פתר את הבעיה. אגב איילון, גם הוא התפטר לפחות פעם אחת במהלך הקמפיין. הניח מכתב. בסוף האחריות השאירה אותו. אבל גם הוא, שלא דיבר מעולם וספק אם ידבר, ראה שם דברים איומים ונוראים.
המכתבים נמצאים בידי כבר למעלה משנה. לא יגל מסר לי אותם, אבל יגל היה זה שהפציר בי לא לפרסמם. לאחר שלמדתי להכיר אותו, קיבלתי החלטה מאוד לא עיתונאית ונעתרתי. גם כך, ניסיתי לתאר פעם אחר פעם, מעל העמודים הללו, את הסכנות שבהתנהלותו של ראש הממשלה. את אפסותה של סביבת העבודה שלו. והכי חשוב: את מידת מעורבותה של אשת ראש הממשלה ברוב ההחלטות, קטנות כגדולות, את עוצמתה, את היראה העזה שהוא ירא אותה, את העובדה שחלק מעובדיו של ראש הממשלה, שהם בעצם העובדים שלנו, הם בעצם העובדים שלה וסרים אך ורק למרותה.
יש כאלה המכנים את זה "רכילות". אין בין המידע הזה לבין רכילות שום קשר. יש כאלה הסבורים שזוהי "שנאת ביבי". זכותם. אין כאן אהבה, ואין כאן שנאה, יש כאן בעיקר דאגה עמוקה לאיכות ההנהגה של הארץ הזאת. מספיק לקרוא את תיאור השתלשלות הנסיבות בהן מקבלת הגברת נתניהו את ההחלטות הקריטיות במהלך קמפיין הבחירות, למורת רוחו של בעלה, ולהבין עד כמה עמוקה וקשה הבעיה.
יושב נתן אשל, אותו חנווני המתפקד כראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, ומשוחח בטלפון עם נתניהו בעניין החלטה קריטית: האם להגביר בחזרה את הקמפיין עוד בטרם הסתיים מבצע "עופרת יצוקה", או להמשיך בגישה הממלכתית. נתניהו מתנגד להגברת הטון והקו של הקמפיין. אשל מנתק את השיחה ואומר ליושבים בחדר, יגל ביניהם, שלמרות מה שביבי אמר, "הבוס האמיתי" כבר החליט. מדובר, אגב, בבוסית.
ויש עוד משהו שאין במכתבים: הסקנדל שהיא הקימה כשעלה הקמפיין הנגטיבי שהכפיש את ציפי לבני. "זה גדול
גם את זה שמעו וראו כולם. הם, השפנים, שומרים את זה לעצמם. לדעתם, הפיגוע הזה שמתחולל מדי יום בסביבה הכי רגישה במדינת ישראל יכול להשאר סוד כמוס. העיקר שיהיה שקט. זה מה שביבי אוהב, שקט. שהכביסה המלוכלכת תישאר קבורה עמוק בפנים.
אבל ישראל יגל, איש תם וישר, אוהב ישראל אמיתי, לא יכול היה להחריש יותר. לא, הוא לא הוציא את המכתבים האלה לתקשורת. רביב דרוקר פירסם את הראשון אתמול. פרסום ראוי. כל מי שאוהב את המדינה הזו צריך לקרוא ולהפנים. המציאות המתוארת בהם היא המציאות בה מתנהלים העניינים הכי רגישים שלנו. מה שנכתב שם משקף אולי אחוז אחד ממה שקורה שם במציאות. ואני מצטט עכשיו את אלה שעובדים בפנים. זו אינה רכילות. זו אינה שנאה. ואין כאן פוליטיקה. אלה דיני נפשות. אלה הנפשות שלנו.
אקו"ם