מעשה אבות סימן לבנים
מעשי האבות יוצאי מצרים מהווים סימן לנו החיים בדור הזה, בבחינת יראה אדם עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
ההשוואה 'הקלאסית' בין סיפורו של אברהם לסיפור השעבוד במצרים הוא ידוע: אברהם יורד מצרימה מפני הרעב, פרעה מתנכל לו ולוקח את שרה, האל מעניש את פרעה בנגעים גדולים, פרעה דוחק באברהם לקחת את כל אשר לו ולצאת בחופזה ממצרים, אברהם יוצא ממצרים ברכוש גדול. וכל קורה גם לבני ישראל: הם יורדים למצרים מפני הרעב, פרעה מתנכל להם ומשעבד אותם, האל מעניש את פרעה בנגעים גדולים, פרעה דוחק בהם לצאת בחיפזון, ובני ישראל יוצאים ברכוש גדול.
אולם מעבר להשוואה ידועה זו שכבר הרמב"ן עומד עליה, ישנם עוד כמה קווי דמיון משותפים בין מעשיו של אברהם למעשיהם של בני ישראל. האלוקים מצווה את אברהם: "וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם... וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית יז, ט-יא). וטרם היציאה ממצרים מצווה האל את בני ישראל: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם" (שמות יב, יג). ביקש ה' לרמוז שיציאת מצרים באה לקיים את ההבטחה לאברהם שדור רביעי ישובו לארץ.
בפרשת שמות קראנו את הסיפור הבא: "וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת" (שמות, ד, כב-כו). הסמיכות של המשפט "בני בכורי ישראל" לברית שעושה
ציפורה לבנה באה ללמד שבזכות הכנסתם בבריתו של אברהם אבינו לא נפגעו בני ישראל במכת הבכורות. ביציאת מצרים גם דם הפסח הצטרף לדם המילה כדי להגן על עם ישראל מן המלאך המשחית.
הקשר בין מצוות המילה למצוות הפסח מופיע בפרשה שלנו: "מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף... וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף... וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח... וְכָל-עָרֵל, לֹא-יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, כא-מח). על קשר זה בין דם הברית ודם הפסח דרשו חז"ל את הפסוק ביחזקאל (טז, ו): "ואעבור עלייך ואראך, מתבוססת בדמייך; ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". שבזכות שני דמים אלו, דם המילה ודם הפסח, נגאלו ישראל ממצרים.
הרעיון הגלום כאן הוא אם כן, שהזכות לצאת ממצרים מותנית בקבלת ברית אברהם, מכאן שהברית שכורת האל עם בני ישראל בפרשת בא מהווה חידוש הברית שכרת האל עם אברהם. ישנה נקודת דמיון נוספת בין אברהם לצאצאיו היוצאים ממצרים: האל מצווה את אברהם "קַח נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק... וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ... וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (בראשית כב, ב-יג). ובפרשה שלנו שחיטת השה באה להציל את בכורי ישראל ממיתה במכת הבכורות, ולפיכך הציווי לדורות הוא: "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה" (שמות יג, -יג). כמו שנפדה יצחק ונפדו הבכורים במצרים כך נפדים בכורי ישראל בכל דור ודור. ומעשי האבות יוצאי מצרים מהווים סימן לנו החיים בדור הזה, בבחינת יראה אדם עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם