שירת מרים: מנהיגה שווה בין שווים

קריאת מרים "שירו לה' כי גאה גאה" לא הייתה מכוונת רק לנשים אלא נועדה לעורר מלטה את בני ישראל לפעולת שירה אקטיבית

הרב ד''ר דורון דנינו | 14/1/2011 0:47

תגיות: פרשת השבוע,מרים הנביאה,משה רבנו

שירת הים מהווה ללא ספק את אחת מנקודות השיא בפרשת בשלח, ועל שם שירה זו מכונה השבת כולה בשם 'שבת שירה'. השירה נפתחת במלים: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָ-ה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהֹוָ-ה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". אולם לאחר שמסתיימת שירת הים אנו קוראים על וריאציה נוספת לשירה זו: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהֹוָ-ה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" . על כך כותב רש"י בעקבות המדרש: "ותען להם מרים - משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים".

בעיון נוסף בתוך התנ"ך ובמדרשיו אנו מגלים כי תפקידה של מרים לא הסתכם באמירת שירה לנשים, או אף יתרה מזו בהפיכתה למעין מנהיגה / נביאה לנשות ישראל, שמשה האיש והנביא לא היה נגיש אליהן, אלא היא החזיקה בתפקיד חשוב של מנהיגה לכלל עם ישראל, גברים ונשים כאחד.
הנביא מיכה אומר לעם ישראל: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (ו, ד). מדברי הנביא מיכה משתמע אם כן שלא משה לבד הנהיג את ישראל במדבר אלא היו לו שני שותפים שווים- אהרון ומרים.

יתירה מזו, המדרשים מוכיחים מן הפסוקים בתורה שאהרון ומרים לא היו רק מנהיגים שותפים למשה בהנהגה, אלא אף נביאים בפני עצמם: "... ושלשתם היו נביאים. משה מנין? שנאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אהרן מנין? שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך, מרים מנין? שנאמר ותקח מרים הנביאה אחות אהרן" (משלי פרשה יד), וכן: "ולמה קורים אותו הר נבו שנקברו בו שלשה נביאים הללו שמתו שלא מידי עבירה ואלו הם משה אהרן ומרים" (ספרי, דברים, של"ח).

על סמך דברי הנביא מיכה, אומר המדרש בבראשית רבה: "גפן ממצרים תסיע (תהלים פ ט), ובגפן שלשה שריגים משה אהרן ומרים" (פרשה פח), וכהמשך לו גם המדרש בויקרא רבה: "אמר להם הקב"ה לישראל שלחתי לכם שלשה שלוחין משה אהרן ומרים" (פרשה כז).

המדרש בבראשית רבה מרחיב מעט יותר בנושא זה ומציין שלשליחים אלו היה גם תפקיד מעשי: "והנה באר בשדה זו הבאר, והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה משה אהרן ומרים, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים שמשם היה כל אחד ואחד מושך לדגלו ולשבטו ולמשפחתו" (פרשה ע). דהיינו, שהיו מבני ישראל כאלה שנשענו על משה והיו אחרים שנעזרו יותר באהרון או במרים.

תפקידו של משה הוא ידוע, מוגדר וברור, גם תפקידו של אהרון יוגדר בהמשך, בשעה שהוא ימונה לכהן גדול. אולם מה היה תפקידה הייחודי של מרים? על כך משיב התוספתא: "ר' יוסה בן ר' יהודה אומר כיון שיצאו ישראל ממצרים נתמנו להן שלשה פרנסין טובין, אילו הן משה אהרן ומרים, בזכותן נתנו להן שלש מתנות: עמוד הענן ומן ובאר, באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה" (מסכת סוטה, פרק יא). באר פלאית זו שניתנה לעם בזכות מרים הרוותה את צימאונם של ישראל במשך ארבעים שנה במדבר עד ליום שמתה מרים, כשם שענני הכבוד ליוו את ישראל והגנו עליהם במשך שנות נדודיהם במדבר כל זמן שחי אהרון, וכשם שאכלו מן המן שניתן להם בזכות משה עד לכניסתם לארץ.

מדוע נתייחדו המן למשה, ענני הכבוד לאהרון ובאר המים למרים? משיב על כך הרב ד"ר בנימין לאו בספרו אתנחתא (ח"א, עמ' 171): "לפנינו שלושה סוגי הנהגה שונים המשלימים זה את זה, המסומלים באמצעות הבאר, עמוד הענן והמן. משה מעניק לישראל את המן... שעתיד לבוא מן השמים... משה איש האלוהים... הנהגתו נובעת מלמעלה, בכוח הנס... אהרון מעניק לישראל את עמוד הענן, את שלב הביניים בין שמים לארץ. בהיותו אוהב שלום ורודף שלום... אהרון מתווך בין ה' לישראל. מרים מעניקה לישראל את הבאר. הבאר נובעת מלמטה... מרים

היא הכוח המניע את העם בהתעוררות שנובעת מהארץ ולא מהשמים"

מתוך תפקידיהם השונים של משה, אהרון ומרים, בהנהגת העם, יכולים אנו להבין את הצבתם בדרגה אחת בעיני הנביא וחכמי ישראל. ומכאן גם את השבח המפליג בשלושתם: "תנו רבנן: ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים... שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב" (בבלי, בבא בתרא, יז ע"א), ואף את שיוך קביעת ההלכה בדיני קריאת התורה לשלושתם: "שנו חכמים הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, לימדונו רבותינו למה התקינו שלא יפחות משלשה פסוקים... כנגד משה אהרן ומרים שניתנה תורה על ידיהן" (דברים רבה, פרשה ז).

לסיכום, בבואנו לקרוא השבת בפרשה עלינו לשים על לבנו כי קריאתה של מרים "שירו לה' כי גאה גאה" לא הייתה מכוונת רק לנשים אלא נועדה לעורר מלטה את בני ישראל לפעולה של שירה אקטיבית, ולא לחזרה על דברי משה. בני ישראל שלא ידעו באותו מעמד של קריעת ים סוף לרדת לעומק כוונתה לא נענו מיידית לקריאתה זו, אולם לאחר ארבעים שנה, משמתה מרים ופסקה הבאר, הבינו כי עליהם לשאת שירה משל עצמם, ומייד פצחו בשירת ענות אודות אותה הבאר: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה" (במדבר כא, יז).