קול אישה: מאבקן של הסייעות החרדיות
מגיע תורן של הסייעות ברשתות הגנים של "אגודת ישראל" ו"שערי ציון", שהחליטו לצאת למלחמה אחרי שנים של הרעת תנאים
המרתון הלילי היה תחילתו של התארגנות יוצאת דופן של עשרות סייעות חרדיות שהתאגדו נגד העמותות שמפעילות גני ילדים ומעסיקות אותן בתנאים פוגעניים ומנוגדים לחוק במשך שנים. בישראל 5,000 סייעות חרדיות, המהוות שכבת אוכלוסייה ענייה מאוד, בשל השכר הנמוך ובשל העובדה שמרביתן הן מפרנסות יחידות במשפחה. הלנות שכר, קיצוצים, פיטורים מדי קיץ, אי תשלום דמי הבראה או הפרשת פנסיה וניכוי "דמי תרומה" למעסיק - כל אלה רק חלק מעשרות תלונות שהתקבלו בעמותת "איתך מעכי", שמלווה את הסייעות והגישה כבר 15 תביעות לבית הדין לעבודה.
מאבקן של הסייעות נחשב לחריג לאור הסגירות של הקהילה החרדית, שנוהגת לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים. בכלל, בחברה החרדית לא מצופה מנשים לנהל מאבקים משפטיים, במיוחד לאור מעמדן החזק של העמותות, שהן עמודי התווך של הקהילה והממסד החרדי. את המאבק הזה הן מנהלות בדרכן המיוחדת: מבקשות רשות מהבעל לפני ביצוע מהלכים, אבל חוברות לעורכות דין חילוניות; משיגות תקדימים מרשימים, אבל לא מספרות לחברותיהן הטובות; מפחדות מחרמות ונידויים, אבל אומרות מה שבא להן; מה שבטוח הוא שאי אפשר להלביש עליהן סטריאוטיפים. רק אל תקראו להן פמיניסטיות.
"זאת הייתה העבודה הראשונה שלי ולא האמנתי שאחזיק הרבה שנים שם", אומרת שלומית, מאזור ירושלים, בשנות השלושים לחייה ואם לחמישה. אנחנו נפגשות בבית קפה המרוחק מביתה. כמו שאר הנשים בכתבה, היא מבקשת להישאר בעילום שם ומסרבת להצטלם. שלומית, אישה מרשימה, שגדלה במשפחה מכובדת של רבנים בירושלים, מגדירה את עצמה כבעלת "ראש פתוח" שלא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. "יצאתי לעבוד כי היינו צריכים את הכסף וגם כי בעלי עבד כל היום והיה לי משעמם ורציתי חברה. אני אוהבת את העבודה ואת הילדים ומרגישה שאני נותנת ומקבלת סיפוק. לא דמיינתי שזה יגיע למצב הזה".
העמותות המפעילות את הגנים הן עמותות פרטיות, אך זוכות לתקצוב נדיב (עד 75 אחוז) ממשרד החינוך (היתר נסמך על תרומות), והעובדות בהן זכאיות לתנאי העסקה של עובדי ציבור. בפועל, העובדות מאולצות לחתום על חוזה העסקה מנוגד לחוק הקובע כי אסור להן להתאגד וכי במקרה של חילוקי דעות עם המעביד, עליהן לפנות ל"בורר חיצוני", רב שנקבע על ידי העמותה. בנוסף, לפי התביעה, העמותות מפטרות את הסייעות מדי אוגוסט, כך שהתשלום על החודש נטול הלימודים נחסך מהעמותה, והעובדות לא יכולות לצבור ותק.
ב־2003 הודיעה עמותת "אגודת ישראל" לסייעות,
ב־2009, כשהמשבר הכלכלי ברשתות החינוך החריף, דברים החלו להשתנות מבחינת הסייעות. שלומית: "ארבעה חודשים לא קיבלנו משכורת, כולל בתקופת החגים. זה הקש ששבר את גב הגמל". מכתב התביעה שהגישה עולה כי ההנהלה התנתה את מתן המשכורות בחתימה על חוזה הבראה חדש, שעיגן את האפליה הפסולה ואף החמיר אותה.
איך הגבת?
"בהתחלה הייתי תמימה. עם הקיצוץ הראשון אמרתי, 'שנה וחצי, או־קיי, אולי צריך שנעזור להם קצת'. אבל אחר כך אמרתי לבעלי שזה לא בסדר שהם גונבים ואנחנו משלמים את המחיר. למה אתם מורידים לנו? איך הגעתם לכאלה חובות?".
איך זה השפיע על המצב הכלכלי שלכם?
"זה קשה. לקחנו הלוואה מהבנק וגם ההורים עזרו. הוראות הקבע יורדות וכל הצ'קים חוזרים. כל הזמן היינו במינוס והבעל שלי קופץ, לחוץ, היסטרי. לי יש בעל מדהים אבל אני רואה אצל חברות, הלחץ והמצוקה הכלכלית עושים בעיות של שלום בית. יש חברות שממש ראו עליהן, שמאוד ירדו ברמת חיים שלהן. חברה אמרה לי, 'אני לא קונה יותר גבינה צהובה'".
דיברתן עם ההנהלה?
"אין עם מי לדבר. המפקחת הייתה מאוד מתוסכלת ואמרה 'אני גם מחתנת ילדים ולא מקבלת משכורת'. אתם חייבים כסף לאנשים שאין להם כסף לאכול. מעמידים אותנו במצב שאנחנו לא מעיזות לפתוח את הפה כי אנחנו חוששות למקום העבודה שלנו, ומנצלים את זה".
איך הגיבו הסייעות האחרות?
"הדיבור בין כולן? קללות. שמעי, היה ממש מצוקה. הן המפרנסות בבית, הבעלים אברכים, מקבלים רק 1,000 שקל מלגה מהכולל. לי הייתה נקמה קטנה, המעון של הילדים שלי שייך לרשת הגנים, אז סידרתי שהכסף של המעון יירד מהמשכורת. אין משכורת? אין כסף למעון".
הנקמות הקטנות מופיעות גם ב"שערי ציון", שנהגה לחייב בחוזה העסקה את הסייעות להפריש 50 שקל בחודש כתרומה לעמותה. מירי, בת 24 מאזור המרכז, סייעת בעמותה, התקוממה נחרצות נגד התרומה הכפויה ומצאה דרך משלה להשיג את השליטה. "אני מפרישה עשירית מהכסף שלי מדי חודש. אני רוצה לקבוע לאן להפריש אותו, והם לא יכולים להגיד לי שהם רוצים אותו לעצמם. לא מתאים לי. לכן, הייתי לוקחת מהמטבח מה שבא לי. אמרו לי, 'את לא יכולה לקחת, תאכלי עם הילדים'. התווכחתי ואמרתי 'עד פה'. הם לוקחים לי כסף בלי רשות, אני אוכל מהמטבח בלי רשות. אני לא מרגישה שאני עושה גזל".
בשבועות האחרונים גילו הסייעות שכספים שהועברו לעמותות ממשרד החינוך, במטרה לשלם להן משכורות, לא הגיעו אליהן במלואם. "זה הכי מרתיח אותי", אומר שלומית. "זה לא צ'ופר, אלא משהו שמיועד לי. הם לא נותנים לנו את הזכויות שלנו ומנצלים את זה שאנחנו חרדיות ויש צעדים שלא נעשה, כמו ללכת לבית המשפט. אולי זה נוח למשרד החינוך, שיהיה שקט תעשייתי. אם העברתם את הכסף, לפחות תדעו לאן הוא הולך. מצפים שלא נרים את הראש, שלא נצעק. מעמידים אותנו במצב של פחד על מקום העבודה. אנחנו נלחמות על המשפחות שלנו. לי יש חמישה ילדים, ויש פה סייעות עם 12 ו־13 ילדים".
"משרד החינוך הפר את חובת הפיקוח על העמותות ועליו לשאת בנזקים", אומרת עו"ד ענת טהון-אשכנזי, המייצגת את הסייעות. "אין להשלים עם העובדה כי משרד החינוך מעביר תקציבים נכבדים לטובת עמותות ואינו בוחן את תנאי העסקת העובדות בעמותות הללו. אבל לצד ההליכים המשפטיים, אין ספק שיש פה הזדמנות לבחון את אופן השתלבותן של העמותות במערכת החינוך.
"העמותות מנצלות את העובדה שהן לא מכירות את החוקים. כשפנינו, עורך הדין שלהן אמר 'מה אתן רוצות? הסכמתן לזה, אף אחד לא הכריח אתכן לחתום על החוזה'. זו טענה מגוחכת, כי בדיני עבודה הסכמה חופשית אינה רלוונטית לתנאים בסיסיים שמעוגנים בחוק. ראינו שאחרי שהם הבינו שיש לסייעות קייס, שינו את חוזי ההעסקה שלהן".
אחד הקשיים העיקריים היה לארגן את הסייעות למאבק משותף. לפני כמה שנים התאגדה קבוצת גננות חרדיות והגישה תביעה ייצוגית באמצעות עו"ד ענת שני, במטרה לשפר את תנאיהן. לסייעות זה היה קשה יותר וההחלטה התבשלה זמן רב.
שלומית ניסתה לרתום למאבק את הסייעות באזור מגוריה. "אני לא פונקציה, יש לי בעל שעומד מאחורי ואמר שלא נוותר ושאנחנו לא פראיירים. אבל זה קשה. ללכת לבית משפט זה חריג. לנו יש פסק של רב שמתיר לנו לעשות את זה, אבל היה קשה לארגן את הקבוצה. אישה אחת אמרה לי, 'איזו עזות'. היא תמכה בנו אבל בחיים לא הייתה עושה את זה. קשה לצאת נגד אגודת ישראל".
תסבירי. "בכל יום יכול הרב להתקשר אליי ולדרוש שאוריד את התביעה, וישאל איך אני מעזה לצאת נגדם. לאגודת ישראל יש הרבה כוח, גם פוליטי. הם הכל. מוסדות החינוך, העירייה, הפוליטיקה".
המאבק שלכן יוצא נגד הקהילה?
"קצת. זו לא בגידה, אבל זה לצאת מהמסגרת ואולי לכרות את הענף שאת יושבת עליו. אבל מה, זה אומץ, נכון?", היא שואלת את עו"ד טהון, שמחייכת אליה בחזרה.
איך החל התהליך?
"קודם כל, מתייעצים עם הבעל. אם הוא מסרב, האישה לא תלך. לא מספרים לחברים, כי לא צריך לעשות רעש. זה מאבק שלנו ואנחנו מקווים שבעזרת השם נצליח. אני בטוחה שנצליח. זה לא פשוט. לנשים חרדיות קשה להתאגד, כי הבעלים והרבנים לא נותנים. אולי הם מפחדים שהלכלוך ייצא החוצה. הרמתי אולי 70 טלפונים והשגתי רק שבע נשים. זה מסוכן, יכולים לזרוק את הילד שלך מהמערכת החינוכית כי את יוצאת נגד הממסד".
דליה, שעבדה עם מירי ב"שערי ציון", סבלה גם היא מהלנות שכר תכופות, קיצוצים ופיטורים בקיץ. לפני שנתיים הן פוטרו ללא פיצויים. לאחר מאבק ארוך שניהלו, הושגה פשרה בינן לבין העמותה. "בחיים לא היינו הולכות לבית המשפט", מסבירה דליה את הפשרה. "יש דבר שנקרא 'מויסר' (הלשנה - ל"ש), ללכת למקום לא שלנו ולמסור אנשים שלנו".
מירי: "יש לנו את הדרך והקהילה שלנו ואנחנו אמורים להסתדר בה בלי לחפש במקומות אחרים. אנשים יכולים לחשוב שיצאת מהרבנים שלך, ומה יש לך לחפש שם? אני מאמינה ברבנים שלי, וכשתהיה לי שאלה אני אלך אליהם, אבל הרבנים שלנו לא מאמינים בחוקי המדינה, אז לא הולכים לבתי משפט. לכן, עד שאנחנו עושות את הצעד הזה, אנחנו צריכות זמן. אם אלך לרב עם חוזה העבודה ואראה לו את הבעיות, הוא יאמר שמבחינתו, אם חתמת אחרי שקראת, זו בעיה שלך".
ומה את חושבת על זה?
"זה מקובל עליי, אנחנו חיים ככה. אני סומכת על הקהילה וזה מקרה נקודתי שלא מצביע בהכרח על הכלל. שמעי, אם לא היו מגזימים עם זה, היינו מבליגות. יש כאלה שמרחיקים לכת, שמנצלים את זה שלא נלך החוצה, והם סחטו אותנו עד הסוף".
מה הייתה הדילמה בעצם?
דליה: "אנחנו לא מפחדות כי אנחנו רווקות, ותוויות לא יעשו לנו נזק, אבל הנשואות פחדו לאבד את העבודה ולכן המשיכו לדרוך עליהן. הן מפחדות כי הן צריכות לרשום את הילדים למוסדות החינוך, והשם מאוד חשוב. אם איזה רב רק ישמע שמועה לפיה הלכת לבית משפט, הילד שלך לא יתקבל. לא הלכתי והפצתי את זה, אפילו לחברות הטובות לא סיפרתי, אבל אם מישהי תיתקל בבעיה הזו, אגיד לה. איך יסתכלו עלי? ברור שלא בעין יפה, ואני לא אעשה את זה בסיטואציה אחרת. זה נטו משהו שעשיתי כי הרגשתי שנחנקתי. מאוד התעצבנתי כשאיימנו בשביתה ולא הגיע השכר, אמרו לנו 'איך אתן יכולות לשבות כשמדובר בנשמות?'. ענינו: 'איך אתה יכול למנוע מאיתנו כסף? אנחנו נשות אברכים".
המפגש בין העולם החרדי לעולם הפמיניסטי מיוחד, מסקרן ומלא סימני שאלה. רבים בקהילה החרדית יכולים לראות אותו בעין רעה וגם בקרב ארגוני הנשים יש מי שתטען שהמאבק רק ינציח את חוסר השוויון. עו"ד טהון מסבירה: "היה ברור שנייצג אותן כי זה מה שחרות על דגלנו, לייצג נשים שמערכת המשפט לא נגישה עבורן בשום צורה. השאלה רק הייתה איך לייצג אותן. כשאחת הנשים ביקשה להגיע לפגישה עם בעלה היא אמרה 'אני אגיע, אבל מי שזוכר את הכל זה הוא', האינסטינקט שלי כפמיניסטית היה לומר 'רגע, אבל את כאן המוקד' - ועצרתי את עצמי, ניסיתי לכבד את המקום בו היא נמצאת".
טהון אף הבחינה די מהר שכל צעד או משפט בתביעה או בתצהיר עבר את אישור הבעל ובמקרים רבים גם את זה של הרב. "ברגע שנהיה משהו עם פוטנציאל לקונפליקט, ישר אני זוכה לדבר עם בן הזוג", היא מספרת.
ומה דעתך על זה?
"שבמידה מסוימת זה חלק מהמשחק. כשאת שומעת נקודות מבט אחרות את לומדת כללי משחק שונים. אחת הדרכים להתמודד עם זה בצורה שלמה עם המקום שלי היא לראות שיחד עם זה שיש פה מתווך, התהליך האישי שהן עוברות הוא משמעותי ומחזק אותן גם במערכת המשפחתית והזוגית. החיים שלהן שונים משלי, אבל לא אשפוט או אבקר אותן ואין לי רצון לשנות את השקפת עולמן. אנחנו כן רוצות שהתהליך המשפטי יהיה אמצעי להכרת הזכויות שלהן וכלי לדרוש אותן".
הסייעות מדגישות שלא התלבטו לפני המפגש עם עורכות הדין, אבל מדגישות כמה השקפות העולם שלהן רחוקות. "לא מפריע לי שהדעות שלנו שונות, גם לבעלי לא", אומרת שלומית. "רוב הנשים לא יודעות מה משמעות המילה פמיניזם. אני מסבירה להן שהן נלחמות למען נשים ומייצגות רק נשים".
את עומדת על שלך, דורשת זכויות. יש פה עקרונות פמיניסטיים, לא?
"איזה פמיניזם בראש שלך? אני עסוקה בהמון דברים, היום שלי מטורף. אני קמה בשש, תולה כביסה, מעירה את הילדים, הולכת לעבודה, חוזרת הביתה, מבשלת לצהריים, מגהצת, סידורים, טלפונים. אני מסיימת את היום סחוטה. המאבק הוא שלי, לא מאבק נשים".
התהליך שינה אותך?
"כן, בהתחלה הייתי פחות חזקה מעכשיו, יותר שפוטה. אני יותר נחרצת היום, עומדת על שלי, עם ביטחון".
בניגוד לנטייה הפמיניסטית לראות את האישי כפוליטי ואת ניצול הנשים החרדיות כחלק מניצול בחברה דתית פטריארכלית, כמעט כל הנשים החרדיות ששוחחנו איתן הדגישו שהמקרה שלהן פרטי ולא משקף את הכלל. מירי ודליה מסבירות שהציבור החילוני לא יכול להבין את האופן בו הן חיות. דליה: "יש לי דודים חילונים, מבחינתם אנחנו משוגעות לגמרי. הם אומרים לי, 'אתן לא נהנות'. אני לא מצפה או צריכה שיבינו אותי, רק שיחיו ויכבדו. פמיניזם זה מושג שלא מדבר אליי בכלל".
ומה דעתכן על הטענה שנשים חרדיות מנוצלות בחברה ובשוק העבודה?
חנה: "לא אמרתי שלא, אבל זה מרצוננו. אנחנו יכולות לעבוד במקומות חילוניים ולקבל משכורות כמו כולם, אבל אנחנו מעדיפות לעבוד בתנאים שלנו, עם הנהלה חרדית, כי זו דרכנו. מי שמנצל את זה, הוא לא בסדר. מי שלא מנצל את זה, נשמח לעבוד בשבילו".
למה?
מירי: "זו האמונה שלנו ואנחנו רוצות לעבוד בחברה החרדית. עכשיו אנחנו בתקופת שידוכים ואנחנו מחפשות גבר שילמד ואנחנו נפרנס אותו. בכל האמונה ובכל האהבה. זו המשפחה שאנחנו רוצות לעצמנו, לא כופים עלינו את זה".
דליה: "אנחנו רוצות רק את זה. זה משהו שצריך לחיות אותו. מי שלא חי ככה, זה נשמע לו מטורף. אני מבינה כל בן אדם שמתקומם עלינו ואומר 'תראו איך הם חיים'".
ובכל זאת, במאבק שלכן יש כוח ויציאה נגד הממסד באופן יוצא דופן.
מירי: "נכון, כי אנחנו עדיין מאמינות שהזכויות שלנו מגיעות לנו. לא ביקשנו מעבר למה שמגיע לנו. פתחנו את העיניים, ופתחנו אותן עד הסוף".
מ”שערי ציון” נמסר: “רשת ‘שערי ציון’ הקפידה ומקפידה לפעול עפ”י כל דין, כל העובדות הועסקו ומועסקות בתנאי העסקה סבירים ביותר ובאותם מקרים שעובדות פוטרו הרי שקבלו פיצויים כדין”.
מ”אגודת ישראל” נמסר: “טרם החל בירור התביעות לגופן וטרם התקיים כל דיון הוכחות בעניינן. יש לאפשר לבית המשפט לבצע מלאכתו לדון בטענות הצדדים, לבחון הראיות ולהכריע”.
ממשרד החינוך נמסר: “לא ידוע לנו על קשיים ב’שערי ציון’. באשר ל’אגודת ישראל’, התחייבה הרשת לתהליך הבראה ועל כן הועברו אליה 66 מיליון שקל. במסגרת ההבראה מונתה לרשת חשבת ומאז משולמים לעובדים תשלומי הבראה בהתאם לחוק”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם