כי הדם הוא בנפש

מדוע התורה התירה לנו לאכול בשר אך הגבילה ואסרה את הדם הזורם בבשר המותר לאכילה

הרב ד''ר דורון דנינו | 13/4/2011 14:19

"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ, כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר, עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (יז:י-יד).

העובדה שבחמישה פסוקים אלו העוסקים באיסור אכילת דם מופיעות מילות המפתח "דם" ו"נפש" לא פחות מח"י פעמים, מחייבת אותנו לייחד למילים אלו ולקשר ביניהן תשומת לב מיוחדת. כבר בתוך הפסוקים הנ"ל רומז הכתוב ארבע פעמים על הקשר הבולט ביניהן: "כי הדם הוא בנפש". מהי אותה נפש, ומה פשר החיבור בינה ובין הדם הזורם בגוף החי?

לראשונה מופיעה המילה "נפש" בסיפור הבריאה: בשני מקרים המתארים את בריאת בעלי החיים: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (בר' א:כ), "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה... וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן" (א:כד). ובתיאור בריאת האדם כתוב: "וַיִּיצֶר ה' אֱ לֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (ב:ז), כלומר מלבד הנפש המופיעה באדם כבבעלי החיים מתווספת לאדם תוספת ייחודית: נשמה.

האם הנפש היא המאפשרת קיום חיים, ואילו הנשמה היא המבדילה בין 'נפש כל חי' ובין האדם? מחבר ספר איוב נותן לנו הבחנה נוספת: "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ" (יב:י). לאדם יש תמצית חיים נוספת שמקורה בדבר הנקרא "רוח", שלא כשאר בעלי החיים, שהנפש היא מקור חיותם היחיד.
הבחנה זו של סוגי חיוּת שונים מובלטת מאוד בספרות הקבלה המציגה אותם כדרגות שונות בקיומו הרוחני של האדם, מן הנמוך אל הגבוה: נפש, רוח ונשמה (רבי חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה א):
"ואין ספק כי לא נפל קריאת השמות הנזכרות, במקרה ובהזדמן. אמנם דע, כי האדם עצמו, הוא הרוחניות אשר בתוך גוף, והגוף הוא לבוש האדם, ואיננו האדם עצמו... דע, כי כל הנפשות הם מעולם העשיה בלבד, וכל הרוחות הם מעולם היצירה, וכל הנשמות הם מעולם הבריאה".

על פי מקורות קבליים, במשך שבעת הימים שלאחר מות האדם מתכלה באופן חלקי ומסוים גם הנפש אשר בקרבו, בעוד הנשמה חוזרת מיד אל האלוקים. לגבי הרוח מעיר החכם באדם: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" (קה' ג:כא).
כאמור, הנפש מצויה בדמם של כל בעלי החיים, ולפיכך ברור ששפיכת הדם היא שפיכה של תמצית החיים של האורגניזם החי. אולם כיוון שהתורה התירה את אכילת בשרם של בעלי החיים, לא מובן האיסור שנוקטת התורה באכילת תמצית החיים שלו. על זה משיב בפרשתנו אחד מראשוני המקובלים בספרד, הרמב"ן, שלוש תשובות אפשריות (יז:יא):

א. "כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לא-ל". שלא כבשר, שמקורו גשמי לחלוטין ולפיכך הותר לאדם לאכלו, לנפש יש מקור נשגב, ולפיכך אין לאדם רשות לאכלהּ.

ב. "מן הידוע עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלים שישתנו בעיכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה". הדם, שהוא תמצית החיים, נושא בקרבו גם את ה-DNA של האורגניזם ואת כל התכונות המולדות שלו המייחדות

אותו. לפיכך אין זה ראוי שהאדם בעל הנפש האנושית יאכל דם של בעל חיים, שכן הוא עלול בשל כך להיהפך אפילו שלא ברצונו לבעל תכונות חייתיות או בהמתיות.

ג. "והכתוב אומר 'מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ'. ולכך אמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת". שלא כנפש בעלי החיים אשר מתכלה כיליון מוחלט עם מות האורגניזם, לנפש האדם יש קיום נצחי מסוים אפילו רק בשל היותה קשורה במידה רבה לחלקים הרוחניים האחרים שבו, שהם הרוח והנשמה, ולפיכך לא יהיה נכון לו לאדם לערבב נפשו עם הנפשות הירודות של בעלי החיים. לכן מוטל על האדם גם לכסות בעפר את דמם של בעלי החיים בבחינת 'הבא מן העפר ישוב אל העפר'.

לסיכום: התורה התירה את אכילת בשרם של בעלי החיים, שכן יש בזה מחד גיסא מקור לקיומו הפיזי של האדם, ומאידך גיסא אין בזה כל חשש לנזק בלתי הפיך או להשפעה ארוכת זמן על האדם. באותה מידה אסרה התורה על אכילת הדם שהוא 'נוזל החיים' של הבהמה, שכן הדם הוא תמצית מהותה של הנפש הבהמית, ולפיכך לא די שאין האדם זקוק לו לצורך קיומו הפיזי, אלא אף יש בו בדם זה ממד של סכנה מוחשית הן לנפש האנושית של האדם והן לקיומה הנצחי.