בבטן האדמה: מערת הנטיפים
חמש דקות בתוך החלל הרחב והחשוך יכולות לגרום להתקף קלסטרופוביה. הנשימה מתקצרת, בית השחי הוא בריכה ואת זרימת האוויר מתזמנת מערכת. למיה בת הארבע ותום בן השלוש זה לא מזיז
לשמיים. גם כאן מחפשים את החייל הנעדר דן שירוקוב. כמה ימים אחר כך תימצא גופתו הירויה באחת המערות באזור. בשביל היורד למערת הנטיפים מתפתלים חיילי מודיעין בסדרת חינוך.
אנחנו עוקפים אותם כדי לפגוש את המדריכה שלנו מלכה גרשונוביץ (48). עבר של ילדת טבע יש לגרשונוביץ. "כל נמלה הייתה חשובה לי". כשהילדים רצו להגיע הביתה, היא הייתה בוחרת להישאר בעולם המופלא בחוץ. את התמכרותה העבירה גם לבנותיה. לבעלה לא הייתה צריכה. "לו יכל, כל הבית שלנו היה גן חיות".
אחרי חמש דקות בפנים, כחמישים מתחת לחניון, בית השחי הוא בריכה והנשימה מתקצרת. מלכה לא חוסכת מאמצי הרגעה. "המערכת מודדת את רמת הפחמן הדו-חמצני. יודעת מתי להזרים לך אוויר".
לאנשים אין לפעמים התקפי קלסטרופוביה?
"לפעמים יש. מסבירים להם שזה חלל רחב, שזאת לא מערת מסתור, שלא צריך לזחול".
מערת הנטיפים, אפשר לקבל קלסטרופוביה
צילום: יוסי אלוני
מה אתם עושים אם מישהו בכל זאת רוצה לעזוב את המערה?
"אפשר רק בהתחלה. עם כל תחנה שאנחנו עוברים האורות מאחורינו כבים. קשה לחזור אחורה בחושך".
האם לוותר? קצת לא נעים. לפני הולכים כמו נמרים מיה, בת ארבע וחצי, ותום בן השלוש. אנחנו עוצרים ליד
שני נטיפים שסנטימטר אחד מפריד ביניהם. מכונים "אהבה נכזבת" או "רומיאו ויוליה". כמעט נוגעים, אבל כמעט. לפעמים הם בוהקים. מזיעה או מדמעות? "עצוב אמא", אומר תום. אני מזדהה ועוקף קדימה.
מיה ותום הנמרים, במערת הנטיפים
צילום: יוסי אלוני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם