חסרי אמפתיה: ניסויים בבע"ח ללא רגש
ניגודי העניינים והמחדלים עליהם מצביע מבקר המדינה נובעים מהמאמץ של המערכת לגונן על הניסויים מהתערבות אזרחית חיצונית
אנשים שעורכים ניסויים בבעלי-חיים מסתתרים לא פעם תחת הטענה שמה שמונח על כפות המאזניים הוא חיי אדם מול חיי כלב. הם מבטיחים לנו שמאחורי הדלתות הסגורות של המעבדות הם שוקדים יום וליל על עידון הטכניקות של הניסויים. הם מבטיחים לנו שבוועדות ההיתרים הפנימיות הם בוחנים בקפדנות את הניסויים של חבריהם למוסד, ודואגים להפחתה של מספר בעלי החיים ולמעבר לשיטות ללא בעלי חיים. הם גם מזכירים לנו, שמתוך למעלה מ-300 אלף בעלי חיים שמשמשים לניסויים בישראל מדי שנה, הרוב הם עכברים ומכרסמים אחרים. מגורלם של אלו, הם מאמינים, הציבור אינו מוטרד.
ההכשרה של נסיינים איננה במדיניות ציבורית או במוסר. אולי צריך לסלוח להם כשהם מנסחים באופן מוטעה את הסוגיה שעל הפרק. נדמה לי, שמבחינת רוב הציבור, פגיעה בבעלי חיים היא לכל היותר מוצא אחרון, לאחר שמיצינו כל דרך אחרת להצלת חיי אדם. גם מי שאינו מאמין בזכויות בעלי חיים סבור שלפני שאנחנו משתילים אלקטרודות במוחו של חתול חי; לפני שאנחנו מזריקים חומר רעיל לגופה של חולדה בריאה; לפני שאנחנו גורמים לעכבר לפתח סרטן קטלני – אנחנו צריכים לכל הפחות הצדקה של ממש. אנחנו צריכים, לכל הפחות, להראות שכחברה עשינו קודם כל דבר אפשרי כדי לצמצם את החוליים שאנחנו מבקשים לרפא. כולנו יודעים שזה לא המצב.
מרבית סיבות התחלואה והמוות בחברה שלנו הם תוצאה של בחירות חברתיות ואישיות. אנחנו מזהמים את האוויר שאנחנו נושמים, חושפים את העובדים במפעלים שלנו לחומרים מסוכנים ומפטמים את עצמנו בבשר, שמחקרים מדעיים מקשרים למחלות לב וכלי דם וסוגים של סרטן. האחיות במחלקות בתי החולים, העמוסות מעבר לתקנים, יכולות להעיד כמה החברה שלנו קמצנית במחויבות שלה לחיי אדם. אבל כמה אנחנו נדיבים, כשאת החשבון משלמים יצורים חסרי אונים!
כשנסיין הורג בעל-חיים, הוא משתמש במונח "הקרבה". המונח הזה הוא חלק משפה מכובסת, שמאחוריה עריפת ראשים, חניקה בגז והזרקת רעל. אבל במובן מסוים המונח "הקרבה" הוא קולע. בעלי חיים במעבדות משמשים אותנו כשעירים לעזאזל. וכמו שעירים לעזאזל, ההנחה שהקרבתם תושיע את
פרקינסון אנושי פשוט אין לבעלי חיים אחרים. כך גם לגבי מחלות אחרות. לא רק המנגנון של המחלה שונה: ההבדלים הפיזיולוגיים בין סוגים שונים של בעלי חיים אינם מאפשרים להחיל על כלבים את התוצאות של ניסויים בארנבונים או על האדם את התוצאות של ניסויים בחזירים. חולשה זו של הניסויים בבעלי-חיים הובילה כבר לאסונות, כשתרופות (כגון הוויוקס) שאושרו לאחר ניסויים בבעלי-חיים שווקו לבני אדם.
מדענים יהיו הראשונים שיודו בבעיה המובנית שבניסויים בבעלי חיים. לכן, חלק גדול מהניסויים בבעלי-חיים מתוארים כ"מחקר בסיסי", שאין לו מטרה יישומית מעבר להרחבת הידע וכתיבת מאמרים אקדמיים. ניסיונות להגביר את הפיקוח על הניסויים בבעלי חיים נתקלים בטענות בדבר קדושת החופש האקדמי. ניסויים אחרים נערכים בתעשיית הביוטכנולוגיה – לא כדי להתמודד עם בעיות הבריאות הדחופות ביותר, אלא כדי לפתח מוצרים שיבטיחו רווחים מרביים ליצרן, גם אם לא בטיחות גבוהה לצרכן. זוהי גם הסוגיה האמיתית: לא בריאות האדם אלא חופש הפעולה של מוסדות אקדמיים ושל תעשיית הביוטכנולוגיה.
הטיעון של הנסיינים, לפי עלינו לבחור בין הילד לבין הכלב הוא טיעון מנותק מהמציאות ורגשני. הוא פונה לאנוכיות שלנו ולא למצפון. טיעון מוסרי, בניגוד לטיעון רגשני, מבוסס על היכולת שלנו להכליל, ולהתחשב בצרכים של הזולת. חוקרים גילו שקופי רזוס נמנעים מלהשיג אוכל כאשר הם מגלים שהדבר גורם לקופים אחרים לקבל מכות חשמל. קופי רזוס הם קרבנות נפוצים במעבדות.
יכולת לאמפתיה נצפתה במינים רבים של בעלי חיים – גם באותם עכברים שמשמשים במעבדות כמעט כמו כלים חד פעמיים. מי שמאזין לטיעונים המצדיקים ניסויים בבעלי חיים עשוי להטיל ספק בכך שהיכולת הזו קיימת אצל בעלי-החיים מהמין אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם