נכס ושמו אסד: הסיבה שאין ביקורת על ישראל

כשנשיא סוריה טובח בבני עמו, איש לא יבקר את צה"ל שיורה בעשרות מפגינים שחוצים את הגבול. מול הרשות הפלסטינית הסיפור יהיה שונה לחלוטין

עפר שלח | 6/6/2011 8:50

תגיות: בשאר אל אסד,סוריה,יום הנכסה

בזמנים אחרים היה נגרם לישראל נזק הסברתי כבד, ביום שבו נהרגים למעלה מעשרים מפגינים פלסטינים לא חמושים מאש צה"ל. אבל אלה אינם ימים רגילים, והמצב באיזור יוצר היפוך ציני, שאפילו טובי הפרשנים במדים ובלעדיהם מתקשים להסתגל אליו.

כל הדוברים בישראל, מקציני צה"ל שתדרכו ועד עיתונאים שעקבו אחרי שידורי הטלוויזיה הסורית, הדגישו שהנשיא בשאר אסד מאפשר ומעודד את ההפגנות בגבול ישראל, כדי להוריד את הלחץ ממשטרו. קשה לדעת אם זה עובד בתוך סוריה, אבל ברור שבמה שנוגע לתגובת העולם, אסד הוא דווקא הנכס מס' 1 של ישראל: כשהוא טובח בבני עמו, איש לא יבקר קשה מדי את צה"ל כשהוא הורג עשרות מפגינים המנסים לחצות בכוח גבול בינלאומי.

ברור שמישהו הסיע את המפגינים אל הגבול, וברור שכוחות המשטר הסורי נתנו להם להגיע עד אליו באין מפריע. אבל לא כדאי להפריז בהערכת התכנון והסדר בצד השני. התנהגות המפגינים נראתה אתמול כאילו אם מישהו אכן מתכנן שם, המטרה שלו היא להגיע לכמות נפגעים גדולה ככל האפשר - והוא מוצא מספיק מתנדבים למטרה המקאברית הזו.

המסתערים באו בדיוק מאותם מקומות ופעלו באותן דרכים שראינו ביום הנכבה, למרות שהיה אמור להיות ברור להם שצה"ל הפיק לקחים והשקיע מאמצים לסגור את כל הפרצות שנתגלו אז.

בשבועות שחלפו יצר פיקוד הצפון מכשול מחודש בנקודות התורפה: גדרות תלתלית שנפרשו מצידו השני עיכבו את התנועה אל הגדר; שדות המוקשים חודשו, ונוצר שטח הפקר שכל מי שנכנס אליו היה מטרה נוחה לצלפים.

לדעת מה מותר לנו איפה

אלה פעלו עם הוראות ברורות, ומדיניות אש שלא היה לה דבר עם איפוק. איפוק הוא מה שהפגין המח"ט אשכול שוקרון ביום הנכבה: הוא ואנשיו עמדו מול מאות מפגינים שחצו את הגבול בריצה, והצליחו לפצוע למעלה ממאה מהם ולהרוג רק ארבעה. הפעם ישראל מתחה קו, ומי שחצה אותו היה בן מוות, בלי קשר לסכנה לכוחותינו.

למדיניות הזו יש הצדקה משפטית, שנבחנה אף היא בקפדנות בשבועות האחרונים. אבל ספק אם מישהו היה מפעיל אותה אלמלא שני גורמים: המיאוס העולמי מהרצחנות של אסד, הנתפס כמי שמסיר בכוונה שליטה בגבול ואינו רשאי להפנות אצבע מאשימה כלפי איש; והתחושה בישראל ומחוצה לה שחייבת להינתן לנו אפשרות להתגונן בפני הטקטיקה החדשה של הסתערות ההמונים, הצפויה להתגבר

ככל שיתקרב המועד המשוער של הכרזת המדינה הפלסטינית.

בכל מה שנוגע לסוריה ולבנון, העולם מקבל כנראה את זכותה של ישראל להגן על גבולותיה, אפילו באש על לא חמושים; הסיפור יהיה אחרת לגמרי אם יתלקחו תופעות דומות בשטחים.

זהו עולם הפוך: משטרים שעד לפני כמה חודשים סמכנו על יציבותם - מי לא הילל את שמירתה הקנאית של סוריה על הסכמי הפסקת האש מאז 1975 - הפכו להיות חלשים וחסרי שליטה. ומנגד, לבנון הכאוטית והאפרוח חסר הנוצות של הרשות הפלסטינית מצליחים לשמור על סדר ולהתוות גבול.

התבונה של ישראל תהיה להמשיך לקרוא את העולם הזה נכון, ולדעת מה מותר לה איפה. מה שנחשב לאיפוק מול אסד, עלול להיות נזק ברמה לאומית מול אבו מאזן.