השילוש הקדוש החדש

איך קרה שהכמיהה ל"שלום", ל "אהבה" ולשחרורו של חייל חטוף אחד הפכו למטרות העליונות שלנו, במקום יעדיה האמיתיים של הציונות

נדב העצני | 12/6/2011 5:09 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
מזה שנים אני צופה בטקסים שמתנהלים בבתי הספר של בנותיי, כשהאחרון נערך בשבוע שעבר לכבוד חג השבועות. מדובר בבתי ספר ממלכתיים-חילוניים, ממיטב מוסדות החינוך, בהם מתכונת הטקס אינה רחוקה כל כך מזכרונות הילדות שלי. בדרך כלל מתלווים לעניין עצמו נאומים מכוננים של מנהלים ומורים.

והנה, כאשר אלו מביאים את דברם לזאטוטים שבמגרש, יש בפיהם תמיד שלושה ציוויים לכולנו, שגלעד שליט ישוחרר, שיהיה שלום עם שכנינו ושנלמד לחיות ברעות ואהבה בתוכנו. בכך פחות או יותר, מסתכם פירוט היעדים הלאומיים העליונים שלנו.

להיכן נעלמו היעדים של פעם? האם הכל עלה בענן השילוש הקדוש החדש? אולי לרגל חג השבועות, הוא חג מתן תורה, הגיע הזמן שננסח תיקון קטן ללוחות הברית החדשים שהצבנו? על היעדים הלאומיים הקלאסיים של מדינת ישראל והציונות לא קשה לעמוד ולו מתוך השירים של פעם.

"אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", תימצת את כל הבשורה שיר ראשונים שמחברו לא ידוע. אבל נתן אלתרמן, ב"שיר בוקר", הקיף ופירט עוד יותר: "נלבישך שלמת בטון ומלט / ונפרוש לך מרבדי גנים / אל אדמת שדותיך הנגאלת / הדגן ירנין פעמונים... אם קשה היא הדרך ובוגדת / אם גם לא אחד יפול חלל / עד עולם נאהב אותך מולדת / אנו לך בקרב ובעמל".

האם נס ליחם של אלו? האם מיצינו את כל מה שביקשנו? האם שחרורו של חייל חטוף אחד הפך להיות היעד הלאומי העליון, שהוא חזות הכל? ובמקביל - האם לרדוף בעיוורון אחר מקסם השווא המכונה שלום הוא האתגר שמפניו נסוג הכל? וזאת בייחוד כשכבר ברור לכל אדם רציונלי כי לפחות במאה השנים הקרובות לא יהיה פה שלום אמת.
המאבק על גאולת הקרקע תקף היום לא פחות מבימי השומר

אין ספק שהמורים והמנהלים שמעלים את ה"יעדים הלאומיים" הללו על שפתותיהם מתכוונים לטוב, אבל אין גם ספק שהם ורבים אחרים טעו בדרך, כמו אותו אדון חרדון, ששכח מאין בא ולאן הלך. והבלבול אינו מפתיע. בקרב הציבור הישראלי מתנהלת שטיפת מוח רבת עוצמה. היא משפיעה על מרבית האנשים התמימים שאינם חושבים עד הסוף. וכאשר למבוכה ביעדים מתווסף משבר הנהגה חריף, אנחנו בהחלט זקוקים לכיול מחדש.

אז מה הם היעדים הלאומיים שלנו היום? חשוב להתמקד: ישנן שאיפות טובות כמו החזרת גלעד שליט וג'ונתן פולארד, ויש מטרות טקטיות כמו מלחמה בפשע, שמירה על הסביבה, מניעת סחר בנשים ואפילו המאבק בהשמנה.

אבל היעדים האסטרטגיים הם דבר אחר לחלוטין מכל אלו והם לא השתנו במאה השנים האחרונות.

אמנם חשוב לא להגזים בשלמת הבטון והמלט שפורשים פה, ורצוי להתמיד בשמירת מרבדי הגנים והשטחים הפתוחים, אבל הבנייה, העלייה, הקליטה, המצוינות, הם עדיין יעדים עליונים.

ולצדם - המאבק על גאולת הקרקע תקף היום לא פחות מבימי השומר. ולצדם - מאתגר היום במיוחד להגיע לזיכוך של כור ההיתוך היהודי-ישראלי. לרקוח מיזוג שיאפשר לשמור ולחנך למדינה יהודית, דמוקרטית ודינמית לעד.

במקביל, חשוב מתמיד להיאבק בפרזיטיות, בהשתמטות מצה"ל ומהחובות הציבוריות, כמו גם בפירמידה ההפוכה של העיירה, וכמובן העימות מול היהודים והישראלים האנטי ציוניים, שהגיע למדרגת יעד לאומי עליון. לכן, עם כל הסימפטיה לגלעד שליט ומשפחתו, הגיע הזמן לחשוב מחדש על התכנים בנאומי הטקסים של בתי הספר.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

נדב העצני

צילום: .

תושב ירושלים. בעבר כתב וערך ב "העיר" וב"מעריב". מגיש תוכנית רדיו אישית ברשת ב'. בוגר משפטים, היסטוריה ומדעי המדינה

לכל הטורים של נדב העצני

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_news/nrg_opinions/ -->