פוסט טראומה: מה למדנו ממלחמת לבנון השנייה?
חמש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה וכל המעורבים משכתבים את ההיסטוריה. בצה"ל הפיקו את הלקחים, השאלה אם זה מספיק
דן חלוץ ועמיר פרץ רצים היום לפוליטיקה בלי צורך של ממש להתמודד עם חלקם במלחמה. חלוץ מצביע על השקט בצפון, ומשווה אותו לטובה לשבריריות המצב בדרום, כאילו השקט הזה נובע מאיכות ביצועיו של הצבא שעליו פיקד, וצובע באור אחר את הכישלון המקצועי החמור שלו.
פרץ מדבר על "מלחמת התפכחות והצלה", כאילו נועדה המלחמה - והרי מרגע שהסתיימה החטיפה של חיזבאללה, ב-09:10 ב-12 ביולי 2006, כל מה שקרה היה יוזמה ישראלית - לחשוף את חולשותיו של הצבא (שלהן, אומר פרץ בצדק, הוא לא היה אחראי). בוגי יעלון, שאול מופז וגבי אשכנזי תוקפים, איש בדרכו, את החולשות האלה, כאילו לא כל אחד מהם אחראי להן בתפקידיו הבכירים בשנים שלפני המלחמה.
אשכנזי (ואהוד ברק, אף שבמצבו הציבורי היום איש לא נותן לברק קרדיט על כלום) גם מתגאה ב"שיקום הצבא", ומביא כהוכחה את "עופרת יצוקה": מבצע כבד וסטטי שהתנהל במשך שבועיים וחצי, בניגוד לדעתם של הרמטכ"ל ושר הביטחון.
השיקום הזה עיקרו חזרה לשגרת אימונים, דבר מבורך בפני עצמו, והתנכרות טוטאלית לכל דבר שיש לו ריח של "לפני לבנון". כך הושלכו לפח פירותיו של תהליך ארוך ויסודי, שהיו שותפים לו כל הקצינים בצבא בדרגת תת-אלוף ומעלה - בראשות יעלון, אשכנזי וחלוץ - רק מפני שנקשר בתודעה הפופולרית עם ביצועיו החלשים של הצבא בקיץ 2006.
ואהוד אולמרט? למרות, ואולי מפני, שנשאר בתפקידו יותר משנתיים וחצי אחרי המלחמה, הוא שילם עליה מחיר ציבורי כבד מכולם. אולמרט איבד למעשה את הלגיטימיות שלו כראש ממשלה ואת הישגיו בשנים שלאחר מכן - הטיפול הזהיר והנבון בסוגיית הכור הסורי, המהלכים העלומים בעניין איראן, ניהול המדינה היעיל וההתמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, אפילו הנכונות שלו למשא ומתן מרחיק לכת בשאלה הפלסטינית - כל אלה לא עזרו לשקם את מעמדו הציבורי.
אם יש מישהו שמגיע לו קרדיט על השקט בצפון זהו דווקא אולמרט, כי לעצם תגובתה העזה של ישראל הייתה השפעה שלא הייתה קשורה לאיכות הלחימה
האם צה"ל היום הוא צבא טוב יותר? קשה לדעת. הוא מתאמן יותר, כאמור, וזה לא מעט. בין השאר מאפשרים זאת ההישגים של הצבא והשב"כ בלחימה בטרור, שהחלו עוד לפני לבנון. המבחנים הלא רבים שעמד בהם מאז מקשים על השיפוט: באירוע קטן ונקודתי כמו פרשת המשט, למשל, נתגלו אותן חולשות ממש בהבנת האירוע, בתכנון ובביצוע - ולא פחות מזה, בקבלת אחריות ובתחקיר כהלכתו.
תחומי השיפור העיקריים אינם נוגעים דווקא לחלק הכושל ביותר של הצבא ב-2006, קרי צבא ההתקפה היבשתי. המהפך המשמעותי ביותר חל דווקא במערכות ההגנה: בהנהגתו של אלוף נמרץ, יאיר גולן, ועם רוח גבית של המערכת האזרחית, פיקוד העורף הפך לגוף חזק ומוכוון משימה הרבה יותר משהיה בימים שבהם הצפון קרס, כשנדבנים פרטיים החליפו את הממשלה והרשויות המקומיות והצבא עמדו מנגד.
יחד עם התפתחותן של מערכות ההגנה האקטיביות, אפשר להניח שהעורף ערוך יותר להתמודד עם התרחישים של המלחמות הבאות, שלבנון השנייה לא הייתה אלא מבוא לקראתן.
עוד זרוע שהתחזקה, גם היא בעיקר בזכות הפיקוד שלה, היא חיל הים. החיל הרופס שספג מהלומה בפגיעה ב"חנית" הפך שרירי, ארוך טווח ומבצעי מאוד תחת אליעזר (צ'ייני) מרום. גם השינוי הזה לא לווה בבחינה מחדש של סדרי העדיפויות הפנים צבאיים, אבל הישגיו של חיל הים ברורים, אף שרובם חסויים ואף שפרשת המשט הוכיחה שהוא אינו נקי מטעויות ומתקשה להודות בהן.
באמ"ן, כמעט כמו בכל מלחמה, נחשפו חולשות - בלבנון בעיקר במודיעין השדה הרלוונטי לכוחות. הוא עבר שינוי בשנים האחרונות, בעיקר מפני שהוא החיל שחייב יותר מכולם להתאים את עצמו כשהעימות משתנה.
המודיעין הדרוש למלחמה "גדולה" נגד מצרים וסוריה, בעיקר התרעה אסטרטגית על פריצתה, שונה מהותית מהמודיעין הסיכולי, היומיומי והמייצר מבצעים שצריך מול אויב רחוק כמו איראן, המספקת נשק ארוך טווח ומדויק יחסית לכל האויבים שיש להם גבול משותף איתנו.
אמ"ן לא חזה לאחרונה אירועים "גדולים" כמו נפילת משטרים או אפילו הפיוס בין חמאס לפת"ח; ההתרגשות מהכישלון הזה קטנה משהייתה, כי לכל ברור שהרבה יותר חשוב לזהות אוניית נשק בדרך לעזה.
וצבא היבשה? לא לגמרי ברור. ברק מדבר על צורך לעשות בו מהפכה טכנולוגית בתוכנית הרב-שנתית הקרובה של הצבא, אבל הוא מתכוון בעיקר להצטיידות. השינויים המבניים נידחו, תהליכי הקידום וההכשרה נשארו עמומים כבעבר, על התוכניות האופרטיביות אפשר לשמוע לחישות ביקורת בשיחות סגורות, לא יותר. כמו לפני לבנון, אף אחד לא רוצה להפר את השקט.
ברמה הפרסונלית, המלחמה קטעה את הקדנציה של חלוץ. סגנו קפלינסקי לא מונה לרמטכ"ל, אבל לא בהכרח בגלל המלחמה. ראש אגף המבצעים אייזנקוט מועמד היום להיות הרמטכ"ל הבא, אלוף פיקוד הצפון אודי אדם פרש מרצונו.
מבין ארבעת מפקדי האוגדות, שניים עזבו את הצבא: גל הירש על פרשת החטיפה, שאין לה קשר לביצועיו במלחמה עצמה (כזכור, התחקיר על תפקוד אוגדה 91 בלחימה פורסם לפני דוח אלמוג על החטיפה, ולא ערער את מעמדו של הירש). למעשה, הירש הלך בעיקר מפני שדורון אלמוג, שפרסם את הדוח שלו אחרון, לא יכול היה לסבול את המחשבה שאיש לא ישלם מחיר על הכישלון.
ארז צוקרמן עזב הרבה אחרי המלחמה, ביוזמתו שלו. בסביבתו של אשכנזי לחשו שלא במקרה לא נמצא לצוקרמן קידום, אבל הלחישות האלה לא ראויות: אם הרמטכ"ל חשב שצוקרמן צריך ללכת הביתה, הוא היה צריך להוליך אותו. ההחלטה הפיקודית הרבה יותר חשובה מגורלו של היחיד.
שני מפקדי אוגדות, דווקא השניים שלא הייתה להם שום בעיה של הכשרה מוקדמת והתאמה לתפקיד, נשארו בצבא: גיא צור ואייל אייזנברג. אייזנברג אף קודם לאוגדת עזה והיה לאחרונה לאלוף. זהו בעיניי דווקא מסר חיובי: כישלון אינו משהו להתפאר בו, אבל אם ההערכה היא שהקצין למד והפנים, ויהיה טוב יותר בפעם הבאה, אסור להדיח אותו רק כדי לערוף ראשים.
אסור לשלוח מסר שמי שנמצא בקו האש ישלם בהכרח ובכל מקרה. ומה שעוד לא השתנה הוא מערכת היחסים בין העם שממנו בא הצבא ובין צבא העם שלו. לא נכנסו בה קריטריונים של בחינה קרת רוח, לא נוצר שיח שיעזור לצה"ל להיות טוב ומתאים יותר. הצלה לא קרתה לנו ב-2006. גם התפכחות, למרות כל הספינים, לא הייתה לנו מאז.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם