דרום סודן: סכסוכים אכן יכולים להגיע לידי הסכם
"אביב העמים" הוא אולי היסטוריה עבור המערב, אבל באפריקה הוא בעיצומו. מלחמה ארוכה, שגבתה חיי מיליונים, הסתיימה בהנפת דגל
מלחמה בלתי נגמרת, שנמשכת עשרות שנים ועלתה בחייהם של מיליונים, מנסה לבוא לידי סיום בהנפת דגל בבירה חדשה ובחגיגות אל תוך הלילה. העצמאות הזו נחגגת אף ששתי המדינות אינן מסכימות אפילו על הגבול ביניהן; למרות זאת, סודן הייתה בין המדינות הראשונות להכיר בדרום סודן כחברה חדשה באו"ם.
המציאות של הקהילה הבינלאומית מאפשרת תוצאות כאלה, ומעודדת אותן. לא, השנאה לא חוסלה, ואפשרות המלחמה וההתרסקות תלווה את שני הצדדים שנים רבות. אבל מי שראה את התמונות אתמול מג'ובה חזה בהתממשותה של תקווה חדשה. קל ללעוג ולהספיד תקוות כאלה, אבל קשה יותר לחיות בלעדיהן.
תושבי הדרום נאבקים על עצמאותם, לפי הספירה המודרנית, מאז אמצע שנות ה-50. למעשה המאבק שלהם ארוך הרבה יותר. הם רואים את עצמם כתושבים המקוריים של הארץ שנדחקו על ידי השבטים הערביים שהתפשטו בה מצפון ומזרח.
זהו הקו המפריד החשוב ביותר בין סודן לאחותה הצעירה, דרום סודן: מוסלמים מול דתות מקומיות ונוצרים, צפון עשיר ומפותח יחסית מול דרום מדוכא ועני שניצב בפני אתגרים אדירים. אמנם המדינה החדשה מחזיקה ברשותה מאגרי נפט אדירים, אבל כל אמצעי הזיקוק וההעברה קשורים במדינת סודן הצפונית. המשמעות ברורה.
כאן כדאי, אולי, להעיר הערה חשובה: השלטון הסודני נחשב למצורע בעולם, ונשיא סודן מבוקש על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי כדי לעמוד לדין על רצח עם. הקמתה של מדינה חדשה, דרומית, נוצרית-פגאנית, עשירה בנפט ומוכרת על ידי שכנותיה, יכולה לשרת היטב את האינטרסים המערביים.
והמערב יצטרך לעשות הרבה.
הדרום-סודנים עצמם מביעים אופטימיות אדירה, אבל הזרים מביטים במצב המדינה החדשה בעין ספקנית. זו מדינה ענקית, בגודל של ספרד ופורטוגל יחד, והתשתיות בה הרוסות או בלתי קיימות ברובן.
אחד מכל שבעה ילדים ימות לפני שיגיע לגיל חמש. מקרי המוות בעת לידה הם בין הגבוהים בעולם. 84 אחוזים מהנשים הן אנאלפבתיות, ועד היום למעלה מ-90 אחוז מהילדות לא יסיימו בית ספר. בכלל, בית ספר הוא מוצר לעשירים בדרום סודן: למעלה ממחצית הילדים בין גילאי שש עד 13 אינם לומדים במוסד חינוכי.
אם מצרפים לזה צבא ענקי, שבע קבוצות חמושות שעסקו במלחמה בצפון ותרבות מיליטריסטית שעוצבה במשך עשרות שנים של מאבק אכזרי בחרטום, מקבלים מדינה שהוקמה כמדינה כושלת (Failed State).
החשש הבינלאומי הוא חזרה על תקדים אריתריאה, שקיבלה עצמאות ב-1993 והפכה לאחת המדינות המדכאות ביבשת.
הדרום-סודנים חייבים הרבה לאמריקה, ובפרט להוליווד, ואם נצמצם עוד יותר - לג'ורג' קלוני. השחקן נטל על עצמו את הובלת הקמפיין למען דרום סודן ותושביה, כמו גם עבור תושבי חבל דארפור. קבוצות אוונגליסטיות אמריקאיות ראו בסיפור
יחד עם הוליווד, שזיהתה כאן סיפור קלאסי על קורבנות מול תוקפן, נוצרה האווירה הציבורית הבינלאומית שהובילה להסכם השלום של 2005. "בלי ג'ורג' קלוני והכנסיות בארצות הברית", אמר אתמול בכיר בשגרירות דרום סודן בוושינגטון לבי-בי-סי, "המדינה שלנו לא הייתה קמה".
יש פה עוד מסקנה, כמובן. תופעות של הגדרה עצמית לאומית לא עברו מן העולם, ובחלקים מסוימים שלו הן דווקא מתחזקות. מספרים לנו שאנחנו חיים בכפר גלובלי, שבו הגבולות הולכים ונמחקים.
המציאות, לבד מהאיחוד האירופי, שונה; גבולות חדשים משורטטים כל הזמן, וקבוצות אתניות ולאומיות ממשיכות להילחם על זכות אינטואיטיבית: הזכות לא להישלט בידי זרים. "אביב העמים" הוא אולי היסטוריה עבור המערב, אבל באפריקה הוא בעיצומו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם