זכויות האדם של האזרח האמוני
שני הצדדים מחליפים מהלומות על נושא שכלל לא קיים. אין ויכוח על תורה ומדינה אלא על זכויות אדם. כשאכיפת החוק אינה שוויונית אי אפשר לצפות מהרבנים שישתפו פעולה
הם סלחנים להפליא כלפי רבבות בתים בלתי חוקיים בנגב ובגליל, הם ממש לא מוטרדים מקריאות למלחמת אזרחים נוטפות דם ואנטישמיות בוטה – רק ההסכמה של הרב דב ליאור על ספר שאיש לא קרא, היא זו שמסכנת פה פתאום את "שלטון החוק".
אבל גם מי שטוען שהמדינה מנסה להשתלט על התורה – אינו אומר אמת. בענייני הפרט והמשפחה, המדינה אינה מתערבת כי זה פשוט לא מעניין אותה. מצדה יכול שומר המצוות להמתין חודש בין בשר לחלב – ושיבושם לו. ואילו בעניינים של ריבונות לאומית, בעניינים ממלכתיים, הדתיים (ברובם הגדול) משכו ידיהם מניסיון לחזור ולפתח את היסודות הלאומיים שבתורה – אלה שנזנחו כשאבדה ריבונותנו לפני 2,000 שנה – לכלל הלכות רלוונטיות לזמננו וממילא במרחב הלאומי, אין לנו היום תורה שהמדינה יכולה להשתלט עליה.
אם זה לא היה עצוב, זה היה יכול להיות די מצחיק. שני הצדדים מחליפים מהלומות על נושא שכלל לא קיים. אז אם אין כאן ויכוח על תורה ומדינה, על מה בעצם הוויכוח. הויכוח הוא על זכויות אדם.
אם אכיפת החוק של הפרקליטות בישראל היתה שוויונית, ואם היתה הקפדה על שמירה על כבוד הרבנים הנדרשים לחקירה – צריכים היו לדעתי הרבנים לשתף פעולה.
אולם המציאות הפוכה. אין אדם הגון שאינו מבין היטב את היסודות האידיאולוגיים שהובילו לפרובוקציה הזו. ההחלטה על מה ואת מי לזמן בישראל לחקירה בענייני
כשזה מצב הדברים – וקומץ קיצוני שקיבל לידיו עוצמה ממלכתית חסרת גבולות עושה בה שימוש אידיאולוגי פרטי בצורה כל כך בוטה ובלתי מאוזנת – אסור לאזרח אחראי לשתף פעולה עם הנבלה הזאת ולתת לה לגיטימציה. אמרנו אזרח אחראי והתכוונו לכך שהנושא אינו מצטמצם לרבנים בלבד.
טוב עושה כל אדם ישר ואחראי, שמבין כי מאז הגירוש מגוש קטיף סימנה עצמה מערכת הצדק הישראלי באופן חד משמעית כאחד הצדדים בוויכוח ובשום אופן לא כבורר אחראי ונטול פניות. מי שבנושאים אידיאולוגיים פונה למערכת הזו ומשתף עמה פעולה – נותן לה את הלגיטימציה הדרושה כדי להמשיך ולפעול באותה דרך. לכן ויתרתי על פניה לבג"ץ כשנשללה ממני בחירתי לכנסת, לכן טוב שהרבנים סירבו לענות לחוקרים וטוב וחשוב שאזרחים אחראיים יצאו לרחובות.
"הסירוב הוא סימון הגבול לכוח הכפייה של הרוב, ובכך הוא משמש תמצית נשמתו של משטר דמוקרטי תקין" - כתב פרופ' דוד הנשקה בכתב העת 'אקדמות'. הנשקה כתב על פקודות בלתי מתקבלות על הדעת הניתנות לצבא, אולם אני הקטן מרשה לעצמי לומר שהדברים נכונים לכל סוג של כפיה שלטונית אשר אינה מתקבלת על דעתו של ציבור רחב דיו המוכן לשלם את מחיר אי הציות.
לא אנרכיה יש כאן אלא שמירת הדמוקרטיה מפני עריצות הרוב – ובמקרה שלנו, שמירת הדמוקרטיה מפני עריצות המיעוט הבלתי נבחר שבפרקליטות, מיעוט שהשתלט על חיי הרוב. סכנת האנרכיה – לפחות זו המוסרית – רובצת לפתחו של המשטר לא לפתחה של החברה והאזרח האחראי המסכן עצמו במאסר ומסרב לשתף עם התנהלות מהותית מושחתת, הוא זה השומר את החברה מפניה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם