להתראות שפרמן: פרידה מחבר
בגיל 35 היה ערן שפרמן גדול מהחיים. אבל הגידול הסרטני שקינן במוחו לא הותיר לו הרבה סיכויים. אתמול בבוקר הסרטן הכריע אותו ואנחנו הפסדנו אדם יקר ומיוחד במינו
כמו בכל השיחות שלנו, דיברנו על הכל, כי ערן היה מאותם אנשים נדירים שאפשר לשוחח איתם על פוקר ועל פילוסופיה, על פוליטיקה ועל בחורות, על משמעות החיים ועל הדברים הקטנים שמכניסים בהם טעם. מוחו קדח מרעיונות ומתקוות לעתיד. לא יכולנו לשער שבאותן שעות קסומות כבר קינן בו סרטן קטלני.
בתוך חודשים ספורים עתיד הסרטן הזה לחרב את גופו, אך לרגע אחד לא הצליח לגבור על נפשו. למרות זאת, אתמול בבוקר הסרטן ניצח את שפרמן, וקטע סיפור חיים שהיה צריך להסתיים בעוד עשרות שנים בכותרות הראשיות, ולא היום, בטור קצר וקודר.
הסרטן ניצח את שפרמן בדרך היחידה שבה ניתן היה לנצח אותו - הוא שיחק נגדו מלוכלך. הוא לא העז להתייצב מולו לקרב פנים אל פנים, אז במקום זה הוא התנחל באזור נסתר במרכז המוח, במקום בו אי אפשר להרגיש בגידול עד שהוא סופני. כך, גנב לעצמו מקדמה של כמה חודשים, שלא הותירה לערן שום סיכוי.
אמנם לא ידעתי שדברים כאלה קיימים, אבל ערן הסביר לי זאת בפעם האחרונה שביקרתי אותו. מסתבר שכשסרטן מכה באזורים מסוימים במוח, לא ניתן לחוש בדבר עד שכבר מאוחר מדי. יכול להיות שהוא מקנן גם בי, בשקט, ממש עכשיו.
באותו ביקור, כשראיתי את ערן, הרגשתי שמלאך המוות מרחף
ראשו היה קירח כתוצאה מההקרנות, ופניו היו נפוחות כתוצאה מכמויות הסטרואידים האדירות שקיבל. הוא נראה כמו אדם שחטף אגרוף לפנים – ובכל זאת הוא נחוש להשיב לו מלחמה ולנצח. הוא הלך עם מקל, והתקשה לקום מהכסא. אי אפשר לתאר ניגוד חד יותר מזה ששרר בין השבריריות הפיזית שנכפתה עליו, לעוצמות הנפשיות האדירות שהקרין.
אם יש נחמה מלאכותית כלשהי, היא טמונה בעובדה ששפרמן הספיק, ב-35 שנותיו, לבלוע את החיים באופן שבו מרבית בני האדם לא יצליחו גם אם ינתנו להם שלושה גלגולים. הוא נפגש עם שרים ועם ראשי ממשלה, ייעץ למנהיגים שרובנו רק קוראים עליהם בעיתונים, טיפס על קרחונים בדרום אמריקה וחרש את בירות אירופה. הוא טרף את החיים עד שהמוות בא וטרף אותו.
לפני כחמש שנים, היינו חבורה של שישה או שבעה חבר'ה, שהכירו דרך פעילות פוליטית במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. כשלא היינו ביחד, היינו תמיד בטלפון הנייד, כי זה טבעו של העיסוק הפוליטי. חשבונות של 800 או 1,000 ש"ח היו דבר שבשגרה. שניים מאיתנו כבר קיבלו מאז סרטן בראש – אחד החלים, ואחד עומד להיקבר בעוד כמה שעות.
מאז, דרכינו נפרדו, אבל רובנו שמרנו על קשר. אחד הוא יועץ פוליטי בכיר, אחר מנהל אגף במשרד ראש הממשלה; אחר מסיים את לימודיו בלונדון; אני מסיים את לימודיי בניו יורק; גם שפרמן היה אמור להיות שם, בכנסת, אבל במקום זה הוא נמצא עכשיו בחדר מתים בתל השומר, ממתין שיעבירו אותו לקבר נצחי בהרי ירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם