הרכבת הקללה: כישלון עם אבות רבים
אסונה של ירושלים התחיל בחתימתו של אולמרט שהיה ראש העיר ומאז הוא מתגלגל ומציג, יותר מהכל, שלומיאליות כללית. את המחיר ישלמו הירושלמים
אבל האיש שעסוק בהגנה על חייו, הפוליטיים לפחות, בבית המשפט השאיר עוד מורשת מפוקפקת אחריו - לא כראש ממשלה, אלא כראש עירייה בשנת 1995, הימים שהוא דיבר עוד על ירושלים המאוחדת לנצח נצחים ושר בבוקר את המנון בית"ר.
האסון של העיר התחיל בפרי מוחו הקודח, או אולי לא בראשו, אבל בטוח בחתימתו. ככל הנראה באחד העטים האהובים עליו כששרבט את שמו על התוכניות בעת אישור רכבת הקלה. הוא לא אשם אמנם בעיכוב הנפשע, אבל הקטר יצא לדרך, או במקרה שלנו נתקע, אצלו.
16 שנה חלפו מאז. בזמן שחלף הניחו 15 שרי תחבורה את ישבנם המרופד על הכיסא המרופד לא פחות, ואין עדיין רכבת קלה. לצדם כיהנו שני ראשי עירייה, ושלושה מנכל"ים של זכיינית הרכבת הקלה שהבטיחו שיעשו הכל כדי לקצר את משך העבודות שממררות את חיינו בירושלים. ומה בינתיים? נוסע אחד טרם עלה על הקרונות.
רעיון העוועים של הקמת רכבת קלה לוקח לו את הזמן להפוך למציאות, כאילו שאין מיליון אנשים שחיים תחת מצור כבר עשור. הבטיחו לנו אוגוסט (אחרי שהבטיחו לנו את מרץ ועוד 12 תאריכים ששונו מאז הדחייה הראשונה, אבל מי סופר?) ובעיית עדיפות הרכבת ברמזורים שוב מורידה אותנו מהפסים.
החלמאות כמעט בלתי נתפסת, מקוממת עד כאב. כתב מעריב בירושלים, יוסי אלי פרסם השבוע כי נסיעה מקצה אחד של העיר לשני עלולה להימשך כשעה וחצי. לא יאומן. שנים הם חפרו לנו את הכבישים, תקעו אותנו בפקקי אימים, סגרו לכולנו את הנתיבים לרכב הפרטי, ומה בסוף? הרכבת תעמוד ברמזור כאילו זו הייתה פיאט אונו יד עשירית משייח' ג'ראח.
ב-2006 הייתי בטקס הנחת הפס הראשון של הרכבת בהר הרצל. שועי האומה בכלל ונכבדי ירושלים בפרט מילאו את המקום מפה לפה. אווירה דביקה של חגיגיות, מלאת פתוס ועמוסה
כמצביאים שכבשו את ירושלים מחדש הם תקעו את מסמרי הקבורה על הפסים ברחוב הרצל שמאז הוסרו, הורכבו וחוזר חלילה. כבר אז היה ברור לכל המעורבים שמדובר בבלוף שיישאר איתנו שנים ארוכות. עם זאת, לא האמנתי שיחלפו חמש שנים נוספות עד שנראה אותה מקרטעת ברחוב יפו.
לכישלון הזה אבות רבים, ממשרדי התחבורה והאוצר שנפלו לרגלי זכיינית הרכבת הקלה כנערות סומות שהתאהבו בבן כיתתם הבעייתי, דרך העירייה האימפוטנטית שעמדה מנגד כשהיה ברור כי העסק תקוע וכלה בחברת סיטי פס שהתבררה כשלומיאלית שהדבר האחרון שהיא יודעת לעשות זה להקים קו רכבת.
בינתיים מרכז העיר נחנק מהטבעת המתהדקת עליו בדמותה של מערכת כבישים ציבורית המדירה את הרכב הפרטי. רחוב אגריפס, אליו הוסטו רוב האוטובוסים, הפך לרחוב המסוכן במדינה שלחצות אותו מצריך יכולות של לחימה טקטית בשטח בנוי.
ובכלל, אין ירושלמי אחד שיכול להעיד היום כי הוא שמח על אותה יוזמה של אולמרט להביא את הרכבת לבירה. אז נכון שרחוב יפו נראה מצוין, והעיר בכל זאת עברה שדרוג מסוים לאורך קו הרכבת, אבל מה שבטוח שזה לא היה משתלם. הסבל היה רב מדי, עסקים קיפחו את חייהם, אנשים הפסידו כסף רב והמשק הירושלמי חטף מכה קשה, ממנה עוד יקח זמן רב להתאושש.
אף אחד לא ישלם את המחיר על הסחבת הזוועתית, חוץ מהירושלמים כמובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם