רוח ישראלית: רשמים מתוך המחאה
ההמונים שצעדו אמש מכיכר הבימה למוזיאון סחפו בדרכם את הכל. אבל אלה הפנתרים הלבנים. מצביעי הליכוד אולי לא יוצאים עדיין לרחוב, אבל הם יודעים שהמחאה צודקת. גם הם מעמד בינוני. גם הם מתקשים לגמור את החודש. אם זה יימשך ככה, הם עוד ייצאו
ועדיין, אין לי מושג מה קורה כאן. האם ככה אמורה להיראות מהפכה? האם זוהי כיכר תחריר הישראלית? האם אספר לנכדי שהייתי שם, או שאשכח את לילות הקיץ החיים במוזיאון תל-אביב שיתפוגגו כלעומת שבאו?
החדשות הרעות מבחינת נתניהו הן, שיש מחאה. ועוד איזו. החדשות הטובות, יחסית, מבחינתו היא שההמונים ברחובות הם חברי "השבט הלבן". אין כיפות, לא סרוגות ולא שחורות, להערכתי כמעט ואין מצביעי ימין. אלה לא המנדטים של נתניהו שצעדו אתמול בתל-אביב (בשאר המקומות לא הייתי), ולכן הוא גם לא חווה בשלב הזה קריסה בסקרים (המפלגתיים. בנתונים האישיים הוא קורס ועוד איך).
יחד עם זאת, כפי שהעריך השבוע שר בכיר בליכוד, המחאה הזו מידבקת. ויראלית. ההמונים שצעדו מכיכר הבימה למוזיאון סחפו בדרכם את הכל. את יושבי בתי הקפה, את הסקרנים, את עוברי האורח, בעוד התושבים ברחובות יוצאים למרפסות ומכים על סירים ומחבתות. אלה הפנתרים הלבנים. מצביעי הליכוד אולי לא יוצאים עדיין לרחוב, אבל הם יודעים שהמחאה צודקת. גם הם מעמד בינוני. גם הם מתקשים לגמור את החודש. אם זה יימשך ככה, הם עוד ייצאו.
"אנשים עוזבים מפלגה בשני טאקטים", הסביר בסוף השבוע שר בליכוד, "אנחנו עוד מחזיקים עם 27 מנדטים בסקר, אבל התוצאה האמיתית שלנו נכון להיום היא קרוב לעשרים". במונחים שבנימין נתניהו מכיר מצוין, אנחנו בתוך שריפת יער ענקית, עם 150 מוקדים.
אלף סופרטאנקרים לא יספיקו לכבות אותה. מצוקת דיור, ובריאות, וחינוך, ודלק, ומעונות יום, ומה לא, הכל קופץ עליו בבת אחת, ועוד היום הוא צריך להתמודד עם העלאה דרמטית במחיר הדלק, וחברי כנסת במפלגה שלו מתחילים להסתודד, ומירי רגב כבר קוראת לכנס בדחיפות את המרכז, ושר אחרי שר עולים לשידור ומשבחים את "המחאה הנפלאה", אבל נתניהו יודע שמי שצריך לכבות את האש הענקית הזו זה הוא, והמטף שלו ריק. השפנים כבר נשלפו, אגלי הזיעה ניגרו, תשובות אין.
שאלתי את אחד המארגנים מה הליינאפ של האירוע. אז זהו, שאין ליינאפ ברור. אין לו"ז מדוייק. רשימת הנואמים גמישה. אין בעל בית על המגרש, אין רשימת דרישות,
נתניהו דיבר על זה שהמחאה הזו מחזיקה המון טרמפיסטים. החינני שבהם, ללא ספק, הוא אלדד יניב, עם זקן בן שבועיים וקסקט חום, כבר אמרנו, היה שם גם אתמול. "הסופרטאנקר היחיד שיוכל לכבות את זה", אמר, "זה בחירות, כל פטנט אחר לא יעבוד".
אין לי מושג אם יניב צודק. אבל יש במאבק הזה גם כמה דברים מסוכנים. המשבר אמיתי, המצוקה אותנטית, אבל מי שחושב שלשפוך עכשיו עשרות מיליארדים לרחוב ישפר את מצבנו, טועה. ספרד יכולה להיות דוגמה מצוינת לאבדן שליטה מהסוג הזה. צריך לדעת את המינון הנכון, לתקן את העיוותים, להפנות יותר משאבים לחברה פנימה, מדובר בתהליך. אבל אסור לאבד את הצפון. נתניהו מומחה בלאבד את הצפון. צריך לשמור עליו.
עוד לא דיברנו ברצינות על הבריאות. בנימין נתניהו הוא שר הבריאות. כשהקים את הממשלה והפקיד את ליצמן כסגן שר על התיק החשוב הזה, קמה צעקה. גם בתוך המערכת, גם בציבור. "אל תדאגו", אמר אז ביבי, "אני שר הבריאות, אני מחזיק את התיק ואני אהיה שר בריאות במשרה מלאה". ובכן, שביתת הרופאים חצתה כבר מזמן את היום ה-130 שלה, ו"שר הבריאות במשרה מלאה" של עם ישראל עוד לא טרח להתערב בה (למעט ישיבה סודית אחת ביום חמישי האחרון שלא העלתה דבר).
יצחק הרצוג נזכר אתמול מה קרה בשביתת הרופאים הקודמת, כשברק היה ראש ממשלה. גם אז חצו הרופאים את היום ה-120 ופתרון אין. היצרים געשו, המרחק היה רב, נדמה היה שזה לא יגמר לעולם, אבל הרצוג נזכר במרצה למשפטים בשם פרופ' מרדכי מירוני, מומחה לגישור, והחל ללחוץ ולדחוף עד שהמהלך הושלם: פרופ' מירוני, יחד עם איש העסקים מיקי פדרמן, מונו למגשרים, התיישבו עם הצדדים ובמהלך גישור מהיר, יצירתי ומאומץ, הגיעו להסכם היסטורי בין הרופאים למדינה.
הקסם של גישור הוא שהצדדים לא מחויבים לקבל אותו. הם באים עם רצון טוב. הרמתי אתמול טלפון לד"ר עוז בלייך, מביה"ח מאיר בכפר סבא, אחד ממנהיגי הרופאים המתמחים, והוא אמר לי שאם תהיה הצעה רצינית ללכת לגישור, הוא ייאבק למענה. כדי שתהיה הצעה רצינית ללכת לגישור, צריך שיהיה מנהיג רציני, עם אחריות, שמבין שהאנשים סובלים, וחלק מהם עוד עלולים לשלם בחייהם, והמערכת הרפואית קורסת.
מר נתניהו, לפחות מוקד אחד של השריפה שבוערת סביבך אפשר לכבות תוך 24 שעות. כנס את הצדדים, הצע להם גישור עכשיו, סיים את השביתה הזו ואחר-כך נראה מה הלאה.
אקו"ם