קודם רווחה - אחר כך חינוך
רוצים רפורמה בחינוך בפריפריה? תנו עזרה סוציאלית למשפחות ותתחילו ללמד חומרים על מזרחים, אתיופים ושאר העולים. אולי אז רפורמת "עוז לתמורה" תהיה אפקטיבית
תכירו את ש', תלמיד כיתה ח', שהחלום שלו להיות נהג משאית. למה? "כי מה כבר אני אהיה פרופסור, גם ככה אני תקוע כאן". מלבד התסכול לשמוע ילד בן 13, שנדמה כי דינו נחרץ, כאבה הרבה יותר הידיעה שזאת אכן המציאות.
אז מה השינוי שאמור להציל את ש'? במסגרת הרפורמה בחינוך, 'עוז לתמורה', הוחלט לייבוא מורים "איכותיים" לפריפריה, שיתוגמלו אישית, וירוויחו כול אחד לפי הישגיו, עד כ-20,000 שקל. על פניו הרעיון נשמע מעודד ומבטיח.
אבל האם מערכת החינוך רוצה להחיל שיטה מערבית דורסנית של 'החזק שורד', דווקא בפריפריה? הרי היא נוקטת באותה מדיניות שגרמה לפערים בפריפריה עצמה-בידול. כאשר מורה ירוויח בהרבה פחות מעמיתו, הוא ירגיש מנוצל, מה שיגרום לייאוש וזלזול מצידו ומצד תלמידיו.
נחזור שוב לש'. לאחר שנתיים, בהן אף מסגרת לא הצליחה לקלוט את הנער, הומלץ שיעבור לפנימייה או לבית ספר מקצועי. במילים אחרות - הסללה. אותה מדיניות בה נותבו מזרחים לבתי ספר מקצועיים על סמך מוצאם ללא
בין רשימת המקצועות המוצעות מכונאות רכב, וטיפוח היופי והחן. כלומר חוטבי העצים ושואבי המים של הנוער, שיהפכו לימים לצווארון הכחול. ש' שלנו, נבחר ללמוד מכונאות רכב. ידע מקצועי הוא חשוב ואינני מזלזל בו, אבל איך אפשר לקבוע לילד בן 15 את עתידו? והאם אי אפשר לשלב לדוגמה למידת מכונאות עם הנדסה?
ואם מישהו חושב שההסללה נעלמה, כדי שישים ליבו לכמות הרבה של בתי ספר מקצועיים של רשתות פרטיות כמו 'עמל' ו'אורט' הקיימים בפריפריה, בניגוד לתל-אביב ששם התיכונים שייכם ברובם לעירייה. לכן לא מפליא, ששוהם והוד השרון ניצבים בגאון ברשימת אחוזי הזכאים לבגרות, ואילו עיירות הפיתוח מדשדשות להן מהמרכז ומטה, ומציגות נתונים מדאיגים של אחוזי נשירה.
בואו נוציא לרגע מהמשוואה את הבעיות בבית, ונניח שש' שלנו אכן משקיע. למרות כל הקשיים, הוא פותח את הספר וקורא על פרעות קישינב, העליות, והמושבות הראשונות. אבל אז הוא שואל את עצמו איפה לעזאזל גם ההיסטוריה של אבא שלי מאיראן? איך 2,000 שנה, של יהודי המזרח מצטמצמות לכ-10 אחוז מספרי הלימוד?
לאחר מכן, בשיעור תנ"ך הוא נתקל, בזלזול מצד מוריו על אמנותו הדתית, (כיוון שהלימוד הוא חקר המקרא), וכן בחוסר ידע במנהגים ובתרבות של עמי המזרח. רוב האוכלוסייה בפריפריה החברתית וגם בזו הגיאוגרפית היא בעלת זיקה מסורתית. זילות בתנ"ך ובמסורת, גורם ללא מעט הורים לשלוח את ילדיהם למוסדות תורניות, כמו אל המעיין של ש"ס, שבין כה וכה זולות בהרבה מאלו הממלכתיות.
והנה, כך למעשה הפסדנו את מקצועות ההיסטוריה והתנ"ך. על אזרחות ניאלץ לוותר, כי קשה להסביר על זכויות האזרח במדינה הדמוקרטית, לתלמידה מקריית-מלאכי, שרואה מדינה מפלה ומעמדית, ואחרי כל זה מי בכלל יכול לחשוב על מתמטיקה ואנגלית.
להוריו של ש', אין זמן להילחם על סוג רכישת הידע של בנם, הם טרודים במאבק יומי על לחם. הרפורמה החדשה חשובה ומבורכת, אבל לא מספיקה. נחוצים מורים מבינים, שבאים מאותו רקע של תלמידיהם, שינויים בחומר שילמד על כלל האוכלוסייה, ובעיקר מערך סוציאלי רחב יותר שמקשר בין ההורה, התלמיד והמחנך.