דממה ביזרעאל
חגיגות 90 השנה לנהלל נתנו לי הזדמנות נדירה להתחבר למורשת המשפחתית שלי. וסוף סוף הצלחתי להתחקות אחרי שורשי הסכסוך בין סבא רבא שמואל ואחיו אליהו - שלא החליפו מילה 20 שנה רק בגלל חילוקי דעות אידאולוגיים
אחרי שנים שבהן נעדרתי מאירועים משפחתיים היה לי ברור שבשביל לכפר על עוונותיי ישנה רק אפשרות אחת: הופעת אורח חגיגית בחגיגות ה-90 לנהלל. רק אירוע בסדר גודל כזה יוכל להשיב לי מעט מהכבוד שאבד לי בשנים ארוכות שבהן כיכבתי בתור הכבשה השחורה של המשפחה. וכבשים במשפחה שלי - עיינו ערך יהונתן גפן ו"הכבש השישה עשר" - אינן עניין של מה בכך.
הייתם צריכים לראות איך סבתא שלי התרגשה כשהודעתי לה שאני הולך להתייצב לאירוע ולגאול את העמק משנים של היעדרות; מרוב אושר היא כמעט הוציאה הודעה לעיתונות בנוסח: "אחרי שנים של גלות נפשית, חזר אלינו מן השאול הבן והנכד האובד ליאור". על פי החיוך המסופק שהופיע על פניה ידעתי שאני נמצא כעת במפנה קריטי בעלילה של חיי: כמו הברווזון המכוער שהפך יום אחד לברבור יפה כנף, הפכתי מהתליין והקברן של שאריות הכבוד שנותרו למשפחת דיין, לגנן ולמדשן הראשי של עץ המשפחה (כל זה עד לפעם הבאה שבה אשא את שם המשפחה לשווא באיזה מופע אימים באחת מתוכניות האירוח).
"יהיה לך הרבה על מה לכתוב ביום הזה", אמרה סבתי והגישה לי את הלו"ז המפורט של הילולת ה-90 לנהלל. על פי הכתוב, היום היה אמור להתחיל באזכרה כללית בבית הקברות בשמרון (אשר משקיף על המושב) ולהסתיים במופע חגיגי ברחבת בית העם של נהלל. באמצע צפויות מגוון פעילויות חינוכיות ומעשירות.
היה לי ברור שהשתתפות ביום כזה היא בעצם מסע אל שורשיי הדייניים ואף שבעבר יכולתי להירתע מאפשרות כזו, באותו רגע דווקא קיבלתי את זה בזרועות פתוחות ובנכונות מלאה: "קדימה, תנו לי את זה", חשבתי לעצמי, "תנו לי כמה משפחת דיין שתרצו, ותוסיפו גם את משפחות גפן ובצר לחגיגה - אני מוכן ומזומן".
אז גם נפלה בלבי החלטה להוציא ממדף הספרים בסלון את ספרו המאובק של סבא-רבא שלי, שמואל דיין (אביו של סבא משה), הקרוי "נהללים" ומספר את סיפור הקמתו של מושב העובדים הראשון בארץ, שנבנה בצורת אשך או כדור ריטלין 10 מ"ג (תלוי איך אתם מסתכלים על זה).
ובדיוק כך עשיתי. באותו הערב הלכתי לישון כשאני מחבק את העותק הדהוי של הספר האכזרי "נהללים", ובתוכי נושבת רוח מפא"י, יוסף ויתקין וגאולת הקרקע. הפרק הראשון בספר נקרא "בראשית היה רעיון" ובאחריתו הוא מסתיים בפסקה שדרכה אפשר לגלות את הרקע האידאולוגי ואת המצע הרוחני שעליהם הוקם נהלל.
הפסקה כתובה בסגנון הסוער האופייני לשמואל דיין, איש האדמה ואהבת ישראל הבלתי מוגבלת: "תוך כדי לבטים אלה נפל דבר בישראל. עם התפזר ענני המלחמה העולמית צצו תקוות זוהר: הצהרת בלפור, הופעת ועד הצירים לארץ ישראל, בשורת העלייה העתידה לבוא. בעיני רוחנו ראינו את העם המעונה עולה ובא בהמוניו בכל הדרכים אל שערי הארץ הפתוחים לרווחה; אנחנו המעטים ראינו את עצמנו כחלוצים המצווים להורות את הדרך להתיישבות המונים לפי שיטה שתקשור אותם לקרקע
אני יודע שאני הולך להישמע כמו איזה סטנדאפיסט מתוסכל, אבל אתם מכירים את זה שפתאום משום מקום אתם נזכרים מה חלמתם אתמול בלילה? ובכן, זה בדיוק מה שקרה לי כשנתקלתי באמציה דיין מקיבוץ עין השופט באזכרה בשמרון, ושאלתי אותו איך היה מגדיר את שמואל דיין, אחיו של סבו אליהו דיין. "שמואל דיין? אויב העם", הוא השיב לי ספק בצחוק, ספק ברצינות, ואני נזכרתי איך התעוררתי אתמול בלילה שטוף זיעה לאחר שבחלומי נגלה אליי סבא שמואל, לבוש בגדי עבודה חקלאית, ואמר לי בתקיפות: "ליאור, אני מבקש ממך לא לדבר עם איש מהמשפחה של אליהו אחי כשאתה מגיע לנהלל בשישי. אתה הרי יודע שיש בינינו סכסוך רציני, שעד היום לא הסתיים".
תמיד ידעתי על הסכסוך המטורף בין סבא-רבא שמואל לאחיו אליהו. אף פעם לא ממש הבנתי על מה בדיוק הסכסוך, אבל ידעתי שהשניים, שעלו ארצה מאודסה וגרו בית ליד בית בנהלל, לא דיברו אחד עם השני במשך 20 שנה בערך, כמו צמד החמד איוון איוונוביץ' ואיוון ניקיפורוביץ' מהסיפורים של ניקולאי גוגול.
וגם הכרתי את הסיפור המפורסם על היום שבו אליהו נפטר ושמואל כמובן לא הגיע ללוויה, אך יצא מביתו בנהלל ועמד מחוץ לבית, על השביל ליד הכביש, כאות הערכה לפועלו של אליהו או כאות ניצחון על כך שהוא נשאר בחיים ואליהו נאסף אל אבותיו. עד היום, כך טוענים ותיקי נהלל, אפשר לחוש בעמק את גלי ההדף של הריב העקרוני של האחים לבית דיין.
אחרי שנזכרתי בפרטי החלום והפנמתי את הרעיון שבמותו ציווה לנו שמואל דיין את הסכסוך עם אליהו, תפסתי מרחק מכל מה שהריח כמו צאצאים של אליהו דיין. והאמת היא שבלי קשר רציתי לנצל את הזמן שהיה לי בבית הקברות בשמרון כדי לבקר את קבריהם של בני משפחתי הפזורים במרחב.
בכניסה לבית הקברות התקיים, כפי שהובטח בלו"ז, טקס הלוויה כללי לנהללים שעלו השמימה ב-90 השנים האחרונות: נציגים של דורות שונים עמדו ליד המיקרופון ודיברו על המורשת הנהללית לדורותיה, ואני בינתיים טיילתי לי על גבעת שמרון בין אוסף המצבות.
ראשית הלכתי לקבר של סבי משה דיין ז"ל, אשר משקיף על העמק כולו, והנחתי אבן על המצבה. לא חסרות שם אבנים, אנשים מכל הארץ באים לכאן כדי להניח אבנים על קברו של הגנרל חד העין, אבל בכל זאת משהו בתוכי האמין שאולי סבא משה משקיף מלמעלה וקצת מתרגש, קצת שמח, מזה שנכדו הבלונדיני בא לבקרו ואף מניח אבן על קברו.
וזה לא שיש לי איזה קשר עמוק כל כך לסבא משה שמעולם לא פגשתי (הוא נפטר שנתיים לפני שנולדתי); אבל בכל זאת, השפעתו על המשפחה שלי ועל המדינה שבה אני חי כל כך עמוקה שאני לא יכול לא לחוש כלפיו משהו. הייתי שמח להגיד שאני חש אהבה משפחתית למשה דיין, אבל האמת היא שאני בעיקר אני מכבד אותו.
משם המשכתי לקבר של אביבה, אחותו הקטנה של סבא משה (שנישאה לישראל גפן והנביטה את שושלת גפן, ראו ערך: יהונתן גפן, אביב גפן, שירה גפן, ודילן גפן כמובן), שנפטרה בגיל 45 והשאירה אחריה שני מחנות: אלה שטוענים שמתה כתוצאה של מנת יתר של כדורים ואלה שאומרים שהמוות נגרם כתוצאה מדום לב.
אחר כך פניתי לקבר של נורית בצר, אחותו של יהונתן שנפטרה גם היא בגיל צעיר בנסיבות טראגיות.
קבר נוסף שביקרתי היה של זוהר (זוריק) דיין, אחיו של סבא משה, שנהרג במלחמת יום העצמאות בקרב על רמת יוחנן. על הקבר הצבאי שלו מצוינת הדרגה "סגן" שאיתה הלך לעולמו ואם תעשו את החשבון על סמך תאריך הלידה ותאריך הפטירה שעל המצבה תגלו שהוא היה רק בן 22 במותו.
את גדולתו של זוריק והמיתוס העצום סביבו גיליתי במקרה, כשהתחלתי לנבור בביוגרפיה של דן בן-אמוץ לפני כמה שנים. בן-אמוץ, כך מסופר, העריץ בנעוריו הערצה עיוורת את זוריק דיין, שהסתובב בעמק עם הילה של משורר לאומי וגנרל לעתיד. השירים המופלאים שכתב והאומץ הנדיר שהפגין במסגרת החטיבה היהודית הלוחמת של הצבא הבריטי ואחר כך בצה"ל (עד היום כתוב על זוריק באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל ש"כזכר לניסיונות נועזים כוסו פניו צלקות") הוציאו לו שם של עילוי שנועד לגדולות.
אך לא כך חשבו הגורל והגדוד הדרוזי מצבא ההצלה הערבי שהסתער על החטיבה של זוריק ברמת יוחנן. במובן מסוים, בחלוף השנים השלים בנו היחיד של זוריק, האלוף במיל' עוזי דיין, את הקריירה הצבאית של אביו שנקטעה ב-14 באפריל 1948.
הטקס המשיך, כמה נהללים ותיקים אפילו הזילו דמעה - סימן בדוק לכך שמדובר באירוע מוצלח - ואני הבטתי אל עבר נופי העמק שנפרשו לפניי וחשבתי לעצמי שהקברים של משפחת דיין בבית העלמין בשמרון מספרים סיפור שניתן לסווג כטרגדיה יוונית קלאסית. רק שעדיין לא ברור מיהו הגיבור הטראגי בסיפור הזה: משה דיין? זוריק דיין? אסי דיין? יעל דיין? בכל אופן, מה שבטוח הוא ששרידי הטירוף הדייני המוכר קבורים עמוק בתוך הקרקע הפיוטית של בית הקברות בשמרון.
את הסיור המודרך שעשיתי לעצמי בבית הקברות סיימתי בצל העץ שליד הקבר של דבורה ושמואל דיין. עמדתי שם מול הקברים הצמודים שלהם וניסיתי לדמיין לי איזה מין אנשים הם היו, במיוחד סבא שמואל. לדעתי שמואל דיין הוא הרוח, הבסיס והתשתית של ה"דייניזם" המוכר.
ונכון שלכאורה מדובר באיש קצת אפור: מפא"יניק נצחי, חבר כנסת בכנסת הראשונה, השנייה והשלישית, סגן יו"ר הכנסת לכמה רגעים, חצי עסקן, חצי חקלאי, שדי נבלע בתוך הביוגרפיה של בנו משה דיין ובתוך הפראות של הדיינים/גפנים מהדור השלישי והרביעי, אך אני חייב לומר שמשהו בתוכי תמיד אמר לי ששמואל דיין הוא איש המפתח בסאגה הדיינית, ושאם נבין אותו, נוכל בעצם להבין את כל שאר הדיינים.
את הדרך מבית הקברות לנהלל עשיתי עם קרובת משפחתי זורל'ה ובעלה אייל בצר (שמכהן כיו"ר המועצה האזורית של עמק יזרעאל). זו נסיעה די קצרה לכן תקפתי מהר וביקשתי מזורל'ה שתגיד לי מה דעתה על שמואל דיין, איזה איש הוא היה, והוספתי שהסיבה שזה מעניין אותי היא האמונה שלי שהוא המקור של הרוח הדיינית הנושבת ומניעה את ענפי עץ המשפחה.
זורל'ה השיבה שדווקא נהוג לחשוב שהרוח המשפחתית והכישרון הרב של בני המשפחה מגיע מאשתו של שמואל, דבורה דיין. האישה הזו, שהייתה חובבת ספרות רוסית (היא אפילו נהגה להזיל דמעה מעל קברו של טולסטוי הנערץ עליה אחת לכמה שנים) והרגישה קצת זרה כאן בארץ, היא שהשרישה את כישרון הכתיבה והפסימיות העקרונית של משפחת דיין, אמרה לי זורל'ה. דבורה בעצמה כתבה שני ספרים ("אספר" ו"באושר וביגון") שהתאפיינו בסגנון כתיבה רוסי מובהק.
בתגובה הסברתי לזורל'ה שכבר שמעתי את התיאוריה שאומרת שדבורה היא הרוח מאחורי המותג "דיין", אבל עדיין משהו בי נוטה להאמין ששמואל דיין הוא איש המפתח כאן. "מהמעט ששמעתי עליו, משהו באישיות שלו פשוט מצחיק אותי ומרתק אותי בצורה שאני לא יכול להסביר", אמרתי .
משם גלשנו לסיפור על הסכסוך הידוע בין שמואל ואליהו, ואז גם שאלתי לראשונה: "רגע, על מה בכלל הם רבו?".
הוויכוח ביניהם היה עקרוני, אמרה לי זורל'ה, והסבירה שמהות הסכסוך הייתה השאלה הפילוסופית מי יירש את המשק במושב העובדים: האם בעל הנחלה הוא שיקבע מי יהיה היורש או שהבן אוטומטית יירש את הנחלה.
אף אחד מבני משפחתי כיום לא זוכר במדויק מי החזיק באיזו עמדה, אך הוסבר לי שזה לא היה זה ריב ספציפי באשר ליורש כזה או אחר; זה לא שאליהו רצה להוריש למישהו ספציפי את נחלתו ושמואל לא הסכים. זה היה ויכוח מהותי, ריב שעימת בין שתי תפיסות עולם מנוגדות זו לזו. גם שמואל וגם אליהו היו מונים למות בכל רגע נתון למען האידאלים והאמונות שלהם, ולכן נוצר השבר הסורי-נהללי הזה.
אחרי ביקור קצר בבית של זורל'ה בנהלל הלכנו כולנו, שלושת רבעי שבט דיין את גפן, יחדיו לבית העם של המושב לחגיגות עצמן. בית העם, כמו שאוהבים להגיד ביישובים חקלאיים מהסוג הזה, "לבש חג". על הבמה הוצב מסך גדול עליו הוקרנו קטעי ארכיון מתוך ההווי של נהלל. על הקירות נתלו פוסטרים ענקיים עם תמונות של אנשי היישוב על רקע מחרשות, טרקטורים ושדות לא נגמרים. הרוח הסוציאליסטית וחזונם של ברל כצנלסון וא.ד. גורדון בהחלט נשבה במקום.
אפשר היה להריח ממש את ריח המולדת והאדמה. בקצה בית העם הוצבו כמה מחשבים שהוגדרו כ"עמדות ארכיון ממחושב" ואפשר היה לזפזפ בין תמונות של נהללים רבים, בהן גם תמונות נדירות של בני משפחת דיין שלא הכרתי. אפילו תמונות של משה דיין עם שתי עיניים היו שם.
מרחוק ראיתי את עוזי דיין - בן משפחתי שאני באמת אוהב ומעריך - שהגיע עם אמו מימי. התחלנו לשוחח. הוא הצביע על פוסטר גדול שהשתלשל מהתקרה ועליו ציטוט ישיר מהספר "נהללים" של סבא שמואל: "במושב תהיה דרושה באמת העזרה של שכן לשכנו אשר אין הוא קשור איתו ביחסי משפחה". הוא צחקק לעצמו ואמר שזה ציטוט מאוד אירוני לאור נסיבות הריב בין השכנים לבית דיין. הוא סיפר לי עוד כמה דברים שלא ידעתי, כמו העובדה שנושא ירושת הנחלה עלה לדיון באחת האסיפות של המושב וגם שם האחים התגוששו ביניהם. הייתי נותן הכל כדי להיות שם באותו הרגע.
בכלל הייתי שמח לחזור בזמן לתקופה ההיא ולהכיר את שני הדיינים המשונים האלו. אני חושב שהייתי יכול ללמוד מהם הרבה דברים. חבל שעוד לא נמצאה הנוסחה למנהרת זמן.
גם יש לי הרגשה שאני ושמואל היינו יכולים להסתדר מעולה אחד עם השני. לא ברמת התפיסה האידאולוגית (שכן האידאולוגיה החקלאית היחידה שיש לי היא שמי שחורש היום בשדות עלול למצוא את עצמו מחר על המיטה עם שרירים תפוסים ודיכאון קליני) אלא ברמה האישית.
אולי אפילו הייתי משכנע אותו לסיים את הסכסוך המטורף עם אחיו אליהו. או לא. אני חייב להגיד שהשעות הרבות שביליתי בנהלל באותו היום והגילויים על שורשיי המשפחתיים רק גרמו לי לחזור מנהלל עם ההכרה במציאות הזוועתית של ישראל שנת 2011. "הייתי מוותר על הרבה אהוד ברקים שמקפצים בין מפלגות בשביל האינטרסים הפרטיים שלהם, שמכופפים את האידאולוגיה שלהם לטובת הקידום האישי, תמורת מעט אנשים כמו שמואל ואליהו דיין", אמרתי לאחד מבני משפחתי בדרך חזרה.
ולמה זה? זה די פשוט, כי שני האנשים האלו, שמואל ואליהו דיין, ניחנו בתכונה שנדיר למצוא כיום בקרב אנשי ארצנו: נכונות אבסולוטית להגן על הרעיונות ועל האידאות שלהם, בכל מחיר. גם במחיר המשפחה שלהם. לולא אנשים כמו שני הנהללים העקרוניים האלו הארץ לא הייתה קיימת היום. הדלק הגרעיני של כל מדינה, מה שבעצם מניע אותה, הוא אנשים כאלה. בסופו של דבר בלעדי אנשים מהסוג הזה אף מדינה לא זזה לשום מקום.
בעמוד 61 של הספר "נהללים" מופיע מכתב שכתב שמואל דיין לבנו הצעיר משה ב-1921. "ילדי יקירי
", נפתח המכתב, "כשהלכתי אחרי המחרשה הבוקר ידעתי שהאדמה הזאת נחרשה בפעם הראשונה במחרשה אירופית ומשום כך החרישה קשה. ומתי חרשו יהודים את האדמה הזאת? לפני הרבה הרבה שנים. יודע אתה חביבי כמה זה מאה? ולפני 20 פעם מאה שנה, זאת אומרת 2,000 שנה, גורשו מכאן היהודים. . . ומאז היהודים לא העזו לשוב לארצנו ורק במאה שנה האחרונות כשהתחילו היהודים במקומות שונים בגולה לחשוב על בניין הריסות הארץ, התחילו להבין שאנו צריכים קודם כל לשוב לעבודת האדמה בארץ ישראל. כשהייתי ילד בגילך ולמדתי על ערים וחצרות שבעמק יזרעאל, לא חשבתי שאני אתיישב באחת הערים האלו - בנהלל. התגעגעתי, ורציתי להיות בארץ שמשה הביא אליה את היהודים ובעצמו לא הורשה לעבור אל תוכה.
"וכשגדלתי והייתי בן י"ז עליתי אליה. וכאן יקירי, התחלנו לאט לאט לכבוש את הקרקע, לא במלחמות, כי אם בחרישה ובעבודה. הנה חרשנו את הגבול בינינו ובין הערבים של הכפר, אנו חורשים בגבולנו, והם הערבים חורשים לצדם, וכך תישאר האדמה שלנו. וכשתגדל נעבוד את האדמה ולא נרד ממנה לעולם, אם כל היהודים וילדיהם יעשו ככה בכל הארץ, היא תשוב להיות שלנו. לבטח עד עולם. "נשיקות חמות לך ילדי יקירי, שלך אבא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם