אות החיים האחרון מגלעד
חלפו שנתיים מאז ראינו את גלעד מדבר אל תוך מצלמה המופעלת על ידי השובה. האם הוא יודע שאנחנו נלחמים עבורו? האם הוא עדיין מאמין במדינה שבשליחות יצא למשימה?
כיצד יכול להיות שחייל שבוי מרחק פסיעות מהגבול, ואין מושיע, ואין פודה ואף אין פיסת מידע על מצבו. הכיצד יכול להיות ששכחנו איך איבדנו את עקבותיו של רון ארד.
חלפו שנתיים מאז ראינו את גלעד מדבר אל תוך מצלמה המופעלת על ידי השובה, משמיע קול מונוטוני, בכפייה, מתוך פנים רזות ועצובות. האם הוא יודע שאנחנו נלחמים עבורו? האם הוא עדיין מאמין במדינה שהוא יצא בשליחותה למשימה? האם הוא בריא? האם הוא אוכל?
מלאו שנתיים של עוד ימים ועוד לילות מאז שמענו את גלעד קורא: הצילו, ולא במילים. כמו זעקה חרישית, שאנחנו יכולנו להקשיב לה, חבויה בביישנות משהו, בין עיניו הכבויות.
נשארנו עם התמונה האחרונה, נאחזים בתאריך שהיה מודפס על העיתון שהחזיק בידיו, העיתון שוודאי כבר נגרס במחזור הזמן ובמחזור המילים של מי שהיו אמורים לעשות משהו והשאירו אותנו עם התמונה שדהתה.
מלאו שנתיים, דבר לא השתנה באמונה שלנו בערך הרעות ובערך "אי ההפקרה". דבר לא השתנה בהבנה שחוסננו הלאומי קשור ביכולת שלנו לשחרר מחבלים, שחלקם עם דם על הידיים, עבור שחרורו של חייל צה"ל אחד.
ההבנה הזו היא מקור כוח ולא חולשה. אנחנו זוכרים שבמהלך השנתיים הללו ישראל שחררה מאות מחבלים עם דם על הידיים מכוח החלטת בית משפט או החלטות הנוגעות לחוסר חדרים בבתי הכלא. דבר לא השתנה. "ישראל ערבים זה לזה", אינה סיסמה נבובה שניתנת להיאמר בטקסי חג העצמאות.
עברו שנתיים מאז
זהו ראש ממשלה שיכול. אנחנו שמחים ומברכים את יונתן וחבריו, על שהם יכולים להרגיש שהמדינה מאחוריהם. האם ראש הממשלה, אותו נושא באחריות, יניח רגע למילים, יישא את עיניו אל המקום ממנו שאב את הכוח לעשות את מה שהיה צריך לעשות במקרה של יונתן וחבריו, ויקבל החלטה אמיצה להחזיר את גלעד.
שנתיים לאחר הקלטת, אות חיים אחרון, כולנו יודעים שאין מדובר בכל מחיר. אין, ולא קיים מושג שכזה. גם לא היה. יש מחיר נתון. יש מחיר, שיש שיכנוהו – יקר. יש מחיר אסירים. בנסיבות שנוצרו, ובהיעדר חלופות, אחרי יותר מחמש שנים, נכון וחזק להתייצב אל מול עצמנו ולהגיד: חייל אחד שלנו שווה מאות משלהם. חיינו בין סיכונים לסיכויים, הם מהות החיים בארץ הזו, אך עוצמתנו במקום שבו אנחנו לא משאירים אדם בסכנתו, בבחינת: "לא תעמוד על דם רעך".
שנתיים לאחר הקלטת, התרגשנו לשמוע את מר פוגל, שבנו, כלתו ונכדיו, נרצחו על ידי האכזריים שבמחבלים. מר פוגל אמר ללא תמיכה בעסקאות, שאם שחרור שני המחבלים הללו, היה מביא לשחרורו של גלעד הוא היה מקבל זאת. זו הגדולה של עם ישראל, זו תפארת מדינת ישראל ואין זו קלישאה. דווקא עכשיו קיבלנו גדלות רוח, שהלוואי וראש הממשלה יהיה קשוב לה.
שנתיים לאחר קבלת הקלטת, אנחנו יודעים שראש הממשלה בנימין נתניהו יכול לשחרר את גלעד. הוא רק צריך להחליט. זהו טיבו של מנהיג. מי יתן ולא נזדקק לעוד אות חיים אלא נקבל את גלעד בכבודו ובעצמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם