מהומה על לא מאומה
הדרמה המיותרת בניו-יורק היא 'עצרת סיינפלד', עצרת או"ם על כלום. 'המהלכים הקדחתניים הדיפלומטים' הם תעסוקה יזומה לפקידים משועממים, מיואשים וחסרי מעוף, וההשלכות הן תוצאה של משבר מיותר שניתן היה למנוע
הדרמה המיותרת בימים הקרובים בניו יורק היא "עצרת סיינפלד", עצרת או"ם על כלום. לכן הרצינות העצמית הפלסטינית לא במקומה, הפאניקה הישראלית מופרזת וחסרת פשר, "המהלכים הדיפלומטיים הקדחתניים" הם תעסוקה יזומה לפקידים משועממים, מיואשים וחסרי מעוף, וההשלכות המשפטיות, המדיניות ואולי גם הביטחוניות הן התוצאה של משבר מיותר שניתן וצריך היה למנוע לפני חודשים.
מדינה פלסטינית לא תוקם בניו יורק. הדיבורים החלולים והמזויפים על "חידוש המו"מ" לא יסתירו את מציאות השנתיים האחרונות: אין ולא יכול להיות מו"מ של ממש משום שדרישות המינימום הפלסטיניות אינן מתקרבות להצעות המקסימום שהממשלה הנוכחית מסוגלת להציע. הפלסטינים סירבו למו מ וממשלת נתניהו דחתה את מתווה אובמה. שני הצדדים הגיעו להסכמה נדירה שאין בצד השני שותף למו"מ.
באופן לא פחות נדיר שניהם צודקים. הם גם סיכמו ביניהם במשתמע ובקורת רוח, כפי שנהוג לעשות ב-20 השנה האחרונות, ש"הממשל לא מעורב והנשיא לא מבין והאמריקאים לא רציניים". גם פה יש תמימות דעים, אלא שלא ארה"ב צריכה לחיות עם השלכות חוסר המעש, חוסר האחריות והיעדרו של תהליך מדיני. מה יותר טראגי ומטופש משני צדדים מצולקים, ציניים, מרירים וחסרי אמון בסיסי שמאשימים את המדינה היחידה בעולם שניסתה, אמנם במגושמות וחוסר תחכום לעתים, לתווך ביניהם והציעה להעמיד לרשותם את שירותיה ועוצמתה?
ארה"ב מצאה את עצמה במצב הכי פחות נוח. הטלת וטו על פנייה פלסטינית למועצת הביטחון על בסיס חוסר התוחלת של צעד חדצדדי וההתחמקות ממו"מ היא פרדוקס עצום. ממשל אובמה עומד להטיל וטו על מדיניותו שלו: הכרה במודל שתי המדינות על פי המתווה שהציג הנשיא במאי, המושתת על "הפרמטרים של קלינטון" שנוסחו לאחר קמפ דיוויד בשלהי
2000.
ארה "ב גם לא רוצה לבזבז אשראי בעולם הערבי המבעבע על ידי הטלת וטו. לכן, מבחינת האמריקאים ישראל והפלסטינים הביאו אותה לבידוד. כדי להיחלץ מהבידוד, ארה"ב מנסה לגבש רוב במועצת הביטחון שיהפוך את הווטו למיותר. התנגדותן של בריטניה ואולי גם של פורטוגל, גרמניה, גבון וניגריה עשויות להספיק. כישלון צפוי במועצת הביטחון יעביר את ההצבעה לעצרת הכללית. זעקות השבר של ישראל שלפיהן בעצרת צפוי רוב של 150-140 מדינות בתמיכה בשדרוג הרשות הפלסטינית ממעמד של "ישות משקיפה" ל"מדינה משקיפה שאיננה חברה מלאה", מחטיאות את העניין.
ישראל יכולה הייתה לתמוך בבקשה הפלסטינית ולרוקנה מתוכן או לדחוק את חשיבותה לשוליים המדיניים. ארה"ב לפיכך תבקש לדחות את ההצבעה בעצרת, ובהחלט יכול להיווצר מצב שבו הפלסטינים ממתינים חודשים ארוכים להצבעה שנקברה בוועדות האו"ם.
ראש הממשלה אבחן נכון את התרחיש הזה, ומכאן החלטתו לצאת ולנאום בעצרת. לנאומו אין שום משמעות מדינית והצהרות "היד המושטת", "בואו מחר למו"מ" ו"אני מודע לצורך בשתי מדינות המתקיימות זו לצד זו בשלום או בביטחון" יתקבלו כמילים חסרות חשיבות שאין מאחוריהן תוכנית מדינית אמיתית. כך גם לגבי ההצגה שיעשה אבו מאזן על עוולות הכיבוש, אנו מסתפקים ב-22 אחוז מפלסטין המנדטורית ו"זכות הפלסטינים להגדרה עצמית כמו כל המדינות כאן". כולם כבר שמעו והתרשמו. אבל כישלון פלסטיני באו"ם יוצג בידי נתניהו כהישג מדיני מזהיר, בשעה שבשטח כלום לא משתנה והמרחק לעבר מדינה דו-לאומית מתקצר. עוד לא ממש קצר, אבל מתקצר.
ובכל זאת, בטווח הארוך יש במהלך הפלסטיני איכויות של "משנה כללי משחק" משום בידודה של ישראל. הצונאמי שמפניו הזהיר שר הביטחון ברק איננו קשור לספטמבר. הוא קשור לתהליכים אזוריים, ומיאוס כללי ועמוק בעולם מהעיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. את המגמות האלו הפלסטינים רק מנצלים ומאדירים, ולכן ישראל נחשפת כאן לא רק כמי שהעמידה את ארה"ב בפינה מבודדת, אלא גם כמי שבחוסר מעש ותחכום מדיני בודדה את עצמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם