הסבלנות נגמרה
לעולם לא אכפת שנתניהו יוכל להגיד שמנע צונאמי מדיני, או שפלסטינים יקבלו נייר ריק ממשמעות. הוא משאיר אותנו לגורלנו
האמת היא שאף אחד לא יכול לומר איך השבוע המדיני הזה ייגמר בדיוק, ולראיה הנדידה ההמונית של הצמרת הישראלית לאמריקה בכמויות כאלה שלא ברור מי נשאר לשמור על החנות. האמת היא שכך או אחרת, רוב הסיכויים הם שהתחושה שתעלה מהשבוע הזה תהיה שאנחנו נמצאים בבידוד מדיני קיצוני, שרק בהלך הרוח של ממשלת נתניהו אפשר לכנות אותו הישג מדיני. והאמת החשובה באמת היא ששני העמים, בניגוד למנהיגים, מייחסים חשיבות קטנה למדי לפסטיבל המחולות הדיפלומטי באו"ם.
הישראלי המצוי, אם יורשה לי לדבר בשמו, מאזין בעיקר לתחזיות של המערכת הביטחונית על האפשרות להתפרצות אלימה. נכון לאתמול הן לא השתנו: מנגנוני הביטחון הפלסטיניים
יעשו הכל כדי להקטין את החיכוך של המפגינים הפלסטינים עם המתנחלים והצבא. צה"ל והמשטרה השקיעו יחד לא פחות מ-120 מיליון שקל באמצעים, ולפיכך הסבירות לתהלוכות להתנחלויות או לאלימות מאורגנת נמוכה. הפלסטיני המצוי בגדה מודאג מהאפשרות שאיכות חייו, שהשתפרה בשנים האחרונות, תיפגע. האמון שלנו ושלהם במהלכים מדיניים, שמעולם לא היה גבוה במיוחד, הגיע כמעט לאפס בימי נתניהו ואבו מאזן.
מה שעלול להתברר השבוע הוא שלאף אחד לא כל כך אכפת. ארה"ב תמלא את חלקה ותמנע את קבלתה של מדינה פלסטינית כחברה מלאה באו"ם. ההצבעה הסמלית בעצרת לא תשנה דבר ביכולתו האפסית של אבו מאזן לממש ריבונות אמיתית, מדינות העולם יתחלקו על פי הציפיות המוקדמות, ואצלנו יתגאו בכך שעוד יש לנו כמה ידידים בעולם.
אבל האמת היא שמה שמסתמן כצעד פלסטיני עקר, רק ימחיש לכל שהעולם עייף מהסרבנות שלנו ושלהם. לעולם ממש לא אכפת שנתניהו יוכל להגיד שמנע צונאמי מדיני, או שלפלסטינים יהיה ביד נייר ריק ממשמעות. הוא עסוק בבעיותיו ומשאיר אותנו לגורלנו, וההיסטוריה מלמדת שכשמשאירים אותנו ואותם לגורלנו, הרבה טוב לא יוצא מזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם