מו"מ במקום נאום
מבחן התוצאה, ולא מבחן הנאום, הוא הקובע בחייה של אומה. ההיסטוריה נכתבת במעשים ולא במילים
המנהיגים של ישראל והפלסטינים הקפידו לדבר אל בני עמם ובוחריהם במקום לדאוג לעתידם. ישראל שלאחר נאום נתניהו אינה חזקה יותר והאינטרסים שלה - שיכולים להישמר בהסדר - נתונים היום לרצונן הטוב של מדינות זרות בפורומים בינלאומיים. סוף השבוע האחרון בעצרת האו"ם הוכיח שאין די בנאומים רהוטים, גם אם הם גורמים לנו להתאחד סביב צדקת הדרך - ואני מאמינה בצדקת הציונות.
אני מתנגדת למהלך הפלסטיני באו"ם, אולם בניגוד לנתניהו, הצעתי את הדרך הבטוחה למנוע את זה: משא ומתן. לפני שנתיים וחצי בלבד ניהלתי בשם מדינת ישראל משא ומתן עם הפלסטינים ללא תנאים מוקדמים, ללא הקפאות וללא קביעת קווי 67' כתנאי מוקדם.
נתניהו יודע שעמדנו על מימושם של כל האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל, שעליהם הוא מיטיב לדבר בכל נאום ובכל מקום - למעט המקום האחד החשוב באמת: חדר המשא ומתן. העולם היה לצדנו ותמך במלחמתנו בטרור. איש לא דיבר על הקמת מדינה פלסטינית באו"ם. מנהיגי ישראל התקבלו באהדה באו"ם ובבירות העולם. ישראל לא נמצאת שם יותר.
מאז הבחירות אמרתי לנתניהו - תחשוב על ישראל, אל תחשוב על הקואליציה. תחשוב מדינית - אל תחשוב פוליטית. תוביל מהלך למו"מ רציני שיוביל להסדר - ותמנע את המהלך באו"ם. כך גם אמרתי לו לפני נסיעתו האחרונה. המשימה אינה נאום אלא מו"מ. אם תעשה כך - נתמוך בך. היום ברור: מדובר ביכולתה של ישראל להגן על עצמה. כשהפוקוס הבינלאומי עובר לפלסטינים, הוא מניח את איראן לנפשה. כשאין תהליך מדיני, ידי צה"ל מוגבלות במלחמתו בטרור זה מה שקרה בכל השנה האחרונה, זה מה שקרה בעצרת האו"ם האחרונה.
כיהודייה, כציונית וכישראלית, אני מאמינה בזכותו ההיסטורית של עם ישראל על הארץ כולה. החזון הציוני בעיניי הוא לשמור על מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי, ומדינה דמוקרטית בטוחה. הדרך היחידה לעשות זאת היא ביישום העיקרון של שתי מדינות לאום, כשכל מדינה נותנת פתרון לאומי לבני עמה.
מחובתנו להרים את הראש מעל לעיסוק הנקודתי בפרשנות, נאומים ומשחקי האשמות, ולהתמקד במטרה - השגת הסדר המסיים את הסכסוך. בכל שבוע שעובר ללא מו"מ, מחיר הכניסה שנתניהו צריך לשלם רק הולך וגדל. זהו המחיר שישראל נדרשת לשלם, כי אין אמון בראש ממשלתה.
בחייה של אומה - מבחן התוצאה, ולא מבחן הנאום, הוא הקובע. ההיסטוריה נכתבת במעשים ולא במילים. ישראל מצויה היום במגננה, ולנו יש נטייה להתנחם במה שלא קורה במקום לראות את מה שעדיין קורה.
העולם עדיין תומך בדרישה הפלסטינית, האו"ם עדיין יכול לקבל החלטה על הקמת מדינה בעצרת הכללית, ומדינות זרות מכינות תוכניות לעתיד האזור במקום שיתמכו בתוכנית
נתניהו ואבו מאזן נראים כמי שעומדים על שני קרחונים, ובעודם צועקים זה אל זה בדו-שיח של חירשים לקול תשואות בני עמם, הקרחונים נמסים. לא היה להם להציע דבר מלבד ייאוש, ולעם ישראל מגיעה תקווה.
השנה החדשה עדיין יכולה להיות אחרת. שנה שבה ישראל חזקה ויוזמת כדי לשמור על המדינה היהודית בהסדר שנתמך על ידי העולם, במקום להתמודד עם תהליכים שנכפים עליה. ישראל שעושה את התיקון החברתי הפנימי, במקום להיכנע לפערים שבה. ישראל שיוצקת תוכן של ממש במושג מדינה יהודית במובנה הלאומי, ולא החרדי או הלאומני, במקום לתת לניכור ולריחוק להכתיב את מערכות היחסים בינינו. ישראל אחרת מחייבת הנהגה שמקבלת החלטות. אם כך נחליט, זה גם יקרה, וזה תלוי בנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם