אולי המלצות טרכטנברג דווקא בסדר?
שפת הסימנים של בוגרי רוטשילד מצטלמת טוב, אך תועלתה הפוליטית שואפת לאפס. את תקציב המדינה מנסחים בעברית של כלכלנים ומחוקקים. זה הזמן ללמוד את שפת הסימנים הזו
לא שאין מקום לביקורת. ההפך הגמור: ההמלצות ראויות לביקורת אך עליה להתמקד בדברים המהותיים העומדים בין ישראל לבין צדק חברתי. והדברים המהותיים הם בעיקר שניים: התקציב והרגולציה.
לפני שנסביר במה מדובר יש קודם כל לברך על דברי הדוח בנוגע לשינוי שהוא מציע במגמת המיסוי; בדברים שהציע בעניין 'חוק חינוך החובה' (מ-1984!); ובהצהרות התקיפות בנוגע לתפקיד המדינה בהגדלת מעורבותם של גברים חרדים ונשים מוסלמיות בשוק העבודה.
ניתן למצוא עוד כמה וכמה חדשות טובות, אך מאפילות עליהן שתי סיסמאות: "גמישות ניהולית" ו"תחרות". פירושה של הסיסמה הראשונה הוא מלחמה נגד העבודה המאורגנת ואילו של השניה הוא חשיפה חסרת אחריות של התעשייה הישראלית.
פגמים אלו – ה"גמישות" ו"התחרות" – הם מהותיים, ועל הציבור לסוגיו לסמן אותם כשני המרכיבים המרכזיים שהופיעו בהמלצות הועדה שיש להיאבק בהם בחריפות אך בחוכמה.
"גמישות"? בוודאי! "תחרות"? בוודאי ובוודאי! אבל השאלה היא איך, על חשבון מה ובעיקר לטובת מי. באשר ל'תחרות", טרכטנברג בוודאי מכיר את ההגנה לה זוכים חקלאי השוק האירופי והמערב-התיכון בארה"ב. אם זו תחרות, אז אנחנו בעד. באשר ל"גמישות", אפשר להצביע על הדוגמה של מדינה כמו יפן או תאגיד כמו מונדרגון. בשני המקרים הגמישות
מן הסתם ישנן עוד דוגמאות, מפינלנד ועד ברזיל. אבל על מנת לעשות בהן שימוש יש להכירן על בוריין. תנאי הכרחי לכך הוא ויתור זמני על הצעקנות הישראלית הצווחנית שהייתה טובה ללא ספק לכיכרות בקיץ. שפת הסימנים של בוגרי רוטשילד אולי מצטלמת טוב בפייסבוק, אך תועלתה הפוליטית שואפת לאפס. את תקציב המדינה ואת ספר חוקיה מנסחים בעברית של כלכלנים ומחוקקים. זה הזמן ללמוד את שפת הסימנים הזו.
באשר למה שלא היה כלל בדוח: הגדלת התקציב אפשרית. נקודה. כל כלכלן יודע את זה. ההחלטה להגדיל או לא היא החלטה פוליטית וניתן לנמקה לכאן או לכאן. יש לדחות על הסף את איום הסרק לפיו פתיחת התקציב היום משמעותה הגדלת החוב של הדורות
הבאים. אין ולא יכולה להיות מדינה ללא חוב. השאלה היא מה ההרכב שלו. על הציבור לדרוש הסברים ברורים ובהירים בנושא. ולא בשפת הסימנים כמובן.
באשר לרגולציה: טרכטנברג הלין ובצדק על עודף גופים ממשלתיים הפוגמים ביכולתו של האזרח לקבל שרות וביכולתה של המדינה למשול. כפתור ופרח. אלא שהיעד הראשון לצמצום וייעול הוא בתחום הרגולציה על הכלכלה הפיננסית.
בישראל קיימים ארבעה גופי רגולציה הפועלים בחוסר תאום ולא פעם מאיינים זה את זה: "הממונה על ההגבלים העסקיים", בנק ישראל, המפקח על הבנקים והמפקח על שוק ההון. לבלגן הזה יש יעד מאקרו-כלכלי אחד: לאפשר להון הספקולטיבי להשתולל בישראל באין מפריע. את ההתפרעות הזו חייבים להפסיק, כי היא שורש שורשי הבעיה הכלכלית, החברתית והפוליטית בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם