כשייפתחו השערים ללבו של נתניהו
ביום הכיפורים נפתחו שערי השמיים לתפילותינו. כעת צריך לקוות שגם רה"מ שומע את התפילות ומתכוון לשחרר השנה את גלעד שליט
אני מתבונן בבית והוא אטום. חלונותיו אטומים, אין יכולת לראות פנימה. מדי שבוע מוסיפים עוד אטימה, עוד מחיצה שחוסמת את הראייה מהרחוב פנימה ומהבית החוצה לרחוב, לציבור. אינני רואה שום פתיחות לשמוע ולראות את רחשי הלב שלנו.
כאשר אני נכנס לאוהל - המקום פתוח לרחוב, לרעש המכוניות הבלתי פוסק, לאנשים שבאים ונכנסים. מזדהים וכואבים. נועם ואביבה יושבים - ועם ישראל איתם, יושב וכואב. האנשים יושבים יחדיו, מדברים האחד עם השני, אוהבים, תומכים, כועסים, חסרי אונים. פה מרגישים את האובדן של הערכים של מה שהיינו פעם ואיננו עוד, את האובדן של גלעד, חייל שננטש. כל יום שלישי אני יושב פה, בטני מתהפכת אני חש חוסר אונים ומועקה בחזה.
האוהל הוא מקום פתוח ואנושי, פה לא יושבים מאחורי חלונות אטומים ווילונות מסתירים, מנותקים מתחושות האמת של הציבור.
האם גלעד ורון נועדו לאותו גורל?
באוהל, מאחורי הכיסא המיותם של גלעד, יש כרזה שעליה כתוב: "גלעד עדיין חי" עם תמונות של פניהם של גלעד ורון ארד - האחד ליד השני. פנים נוגעות בפנים, עיניים מביטות הרחק למקום בלתי נראה, לבית שאבד.
עיניו של רון נראות כבויות ועיניו של גלעד עדיין בציפייה. רון עם זקן גלעד עדיין ללא זקן, אולי הוא עדיין חלק מאיתנו.
האם הם נועדו לאותו גורל? האם לא למדנו דבר מזה שיכולנו לשחרר את רון ארד והתמהמנו
עד שנעלם? מתחת לתמונותיהם יושבת אביבה יום יום, כואבת, מתגעגעת ומצפה. בדממה. כמעט ללא מלים.
בערב יום הכיפורים יצא ראש הממשלה מביתו לבית הכנסת הגדול. הוא הלך בהיחבא, מוקף במאבטחים בדרך סמויה, מרוחקת מן הציבור. בלי לעצור לרגע ולראות את היושבים באוהל.
כאשר נפתחו שערי שמיים, מי ייתן ונפתח משהו גם בלבו של ראש הממשלה, ישמע את כאבנו, את ענינו ואת זעקתנו ויוציא את גלעד לחופשי. אמן.
איתמר ברנע, פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם