להקרבה הישראלית יש שם: הרעות
עבור מדינה קטנה, הערך האסטרטגי והצבאי של ערבות הדדית מהותי יותר מזה של שחרור מחבלים בעסקה. זו הערכתם של רמטכ"לים לשעבר, ממופז ועד ליפקין-שחק
התגובה לחזרתו הצפויה של גלעד שליט היא הרבה יותר משמחה ציבורית או גאווה קולקטיבית. הנימים שנפרטים כאן עמוקים ומורכבים יותר. הם מנגנים תווים של נעימה מוכרת מאוד אך נשכחת.
עוד לפני הרגשות, התחושה הזו קשורה לעניין עובדתי, חד ופשוט: החלטה. ממשלת ישראל החליטה. ראש הממשלה החליט. הם קיבלו החלטה מורכבת וחריפה. הם לא החליטו שלא להחליט, הם לא דחו עד אחרי החגים ולא סיפרו לעצמם שבתנאים הנוכחיים אין על מה לדבר. הם החליטו.
ולא רק שהחליטו - הם קיבלו הכרעה שיש בה סיכונים רבים. ובעצם, כדאי לתת קרדיט למי שלמעשה החליט - ראש הממשלה בעצמו. וזה כבר עניין מרענן מאוד, כי ראש הממשלה היה ידוע, עד כה, בכישרון יוצא דופן לא להחליט בכלל, בין אם מדובר במינוי מנכ"ל למשרדו או בהבאה לסיומה של שביתת המתמחים. והיו אפילו שטענו שלנתניהו אין יכולת לקבל החלטות וודאי שלא החלטות קשות וקורעות לב. שגם אם ירצה, לא יוכל.
והנה בא ראש הממשלה לממשלתו ואמר - החלטתי. מחזירים את גלעד. מחזירים מחבלים בתמורה. והנשימה העמוקה של כולנו נובעת, אולי, מההבנה כי ממשלת ישראל והעומד בראשה יודעים איך מחליטים, ומחליטים באבחת חרב.
ממשלות ישראליות נאלצות לקבל החלטות קשות וכואבות תמיד, אבל בממשלה הנוכחית הייתה תחושה, והיא זרמה מלמעלה, שעושים הכל כדי לא להחליט. סיומה המסתמן של פרשת גלעד שליט הרג את ההססנות-ללא-גבול. זה בכלל לא מובן מאליו וראוי לציון. מי יודע אילו עוד החלטות צפויות לנו.
אבל לבד מההחלטה, ישנן המהויות. הראשונה היא ההקרבה. ההקרבה של שליט, כמובן, שישב בצינוק של חמאס למעלה מחמש שנים. הוא עשה זאת כלוחם צה"ל, וזו הקרבה שכמעט אין גדולה ממנה. אבל יש כאן גם ההקרבה של הקולקטיב הישראלי שמוכן, למען
למרות כל נבואות האימה, הנכונות הציבורית לשחררו חוצה מפלגות וסקטורים. החברה הישראלית אומרת: אני מוכנה להקריב למען יחיד. למען חירותו. כן, יש מי שרוצה להציג את זה כרכרוכיות והיסטריה ציבורית. לא כדאי להכביר מילים: זה קשקוש. ישראל תמיד, אבל תמיד, הייתה מוכנה ללכת רחוק כדי להחזיר את שבוייה.
שום עצם לא התרככה ואף עמוד שדרה לא התכופף בסיפור הזה. ההפך: מתנגדי העסקה הם שמנסים לקבוע כלל חדש. עיקרון של הגבלת ההקרבה הציבורית למען הלוחם היחיד. יש כאן סכנה גדולה. מי ששם בסימן שאלה את הצורך להקריב שחרור מחבלים למען חייל חטוף, יערער בבוא היום גם על הצורך לבצע פעולה צבאית לשחרור חייל חטוף - הרי זה יכול לעלות בדם רב. ההיגיון הוא אותו היגיון.
לפני כשנה כתבתי בעמודים אלה על הטרגדיה של גלעד שליט כיחיד. בעסקת ג'יבריל, השבת חיילי הנח"ל, החזרת טננבוים-חללי הר דב, תמיד הדיבור היה בלשון רבים. להחזיר את הבנים. להביא אותם הביתה. גלעד שליט נפל בשבי חמאס לבדו. בחברה שמקדשת עדיין את ה"ביחד", קל הרבה יותר לבנות פרינציפים על גבו של אחד.
אותם אנשים שתמכו במדיניות הכוסברה ברצועת עזה ניפחו את חזם והסבירו מדוע אסור, אבל ממש אסור, להסכים עם חמאס על מתווה העסקה. ובלי שאף אחד הודה בכך, הסיבה הייתה לא רק המחיר אלא גם התוצאה: חייל שבוי, אבל רק אחד, שיחזור הביתה.
אין כמו היחיד בבדידותו ובנכונות הרבים להקריבו. וכדי להבין זאת, ראוי להיזכר במי שהממשלה לא הייתה מוכנה לשלם עבורו מחיר יקר - רון ארד. ומי הופקר למוות לדמם בקבר יוסף, לבד: מדחת יוסף. במקרה של יחיד, הערבות מהבהבת הבהובים של ספק. אצלנו, אחד הוא איננו מחצית משניים; הוא פחות מכך.
ולכן נכונותה של החברה הישראלית להקרבה למען השבתו של שליט היא כל כך מרגשת. זה לא מובן מאליו בהיסטוריה הקרובה שלנו. לעתים קרובות, קרובות מדי, היחיד הוקרב. שרירי העקרונות נופחו מול הראי על חשבונו. והנה באה החברה הישראלית, ובאה המערכת הפוליטית שלה, והחליטה להחזיר את היחיד. להקרבה הזו יש שם שמחזיר אותנו למלחמת העצמאות: הרעות.
ההבנה הזו מאפשרת גאווה. הרי האמריקאים, נניח, לא יעשו כמונו. ויש אצלנו גם כאלה המתקנאים בהם ומאמצים אל לבם את הקשיחות האמריקאית ורואים בהסכמה לעסקאות חילופים סממן של חולשה.
זה כמובן הפוך לגמרי. דבר ראשון, הישראלים אינם אמריקאים; לא במספרם ולא בעוצמתם. שנית, ההיסטוריה של ארצות הברית בעיראק מראה שלוחמים אמריקאים נחטפים גם כאשר ממשלתם מודיעה מראש שלא תנהל משא ומתן; רק שבמקרה של אמריקאים, רגע השיא הוא הרג מתועד בווידיאו, נניח.
המדיניות הישראלית פרגמטית אך מבוססת על העיקרון של ערבות הדדית - ועבור מדינה קטנה, הערך האסטרטגי והצבאי של ערבות מהותי יותר מזה של שחרור מחבלים בעסקה. זו הערכתם של רמטכ"לים לשעבר, ממופז ועד ליפקין-שחק.
הערבות היא המרכיב היסודי של המנגינה. הסולידריות. זו הנשימה העמוקה שאנחנו חשים: השבתה של הסולידריות אל החברה הישראלית. ושובם של הערכים ללב ההחלטות הישראליות. מי שחושב שאפשר להבדיל בין קיץ המחאה שעסק כולו בערבות הדדית ובין שחרורו של גלעד שליט, כדאי שיחשוב פעמיים ובעיקר ייזכר בתמונה של נועם שליט צועד בראש הפגנה גדולה של תנועת המחאה.
מהותה העמוקה של המחאה היא החייאת הערכים הישראליים הנשכחים, והשבת גלעד שליט היא ביטוי עליון של הערכים האלה. "צדק חברתי", אמר אז נועם שליט, "הוא גם השבת הערכים שעליהם התחנכו דורות של לוחמים - אין משאירים חייל צה"ל מאחור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם