הניחו לו
מאז שנודע על שובו המיועד של שליט הפך טירוף המערכות שאפיין את הפרשה כבר שנים לפסטיבל תקשורתי חסר תקדים
האדם (עצם העובדה שכולם מכנים אותו "ילד" היא חלק מן הבעיה) שישוב מן השבי בערב החג בילה חמישית מחייו בתנאי כלא, שקשה למי מאיתנו להעלות בדעתו. אפילו אם לא פגעו בו פיזית, הייסורים הנפשיים שעבר הם בלתי נתפסים. כרגע איננו יודעים כמה אנשים ראה בחמש השנים וחצי האחרונות, אבל מדובר במתי מעט, כולם כאלה שיכלו לפגוע בו בכל רגע נתון. לא ידוע אפילו כמה אור שמש ראה בשנים האלה. מעולם לא שהה ישראלי בתנאים דומים במשך כל כך הרבה זמן: הטייסים שנפלו בשבי במלחמת ההתשה היו שבויים זמן רב ועברו עינויים פיזיים, אבל מנקודה מסוימת בשביים כבר לא היו לבד.
מערכת הביטחון נערכת להקל ככל האפשר את חזרתו של שליט. ההחלטה שלא להעביר אותו מיד לתחקור על תנאי השבי היא כמובן נכונה והגיונית: לא זו בלבד שהתחקור הזה היה טראומטי לשבויים שחזרו אחרי מלחמת יום הכיפורים, אלא גם ספק אם תהיה בו תועלת של ממש. אם, חס וחלילה, יהיה חטוף נוסף, ברור שחמאס ישנה את דרכי הפעולה שלו. אבל גם המערכת אינה יודעת כיצד לנהוג כדי
לא להוסיף נזק על מה שכבר נגרם לו. אין כל כך את מי לשאול, אין ניסיון עבר להפיק ממנו לקחים.
המרוץ אחר הראיון הראשון איתו, אחר התמונה הראשונה שלו בבית, אחר כל שביב של ציטוט מפיו, הוא מובן. מידע כזה הוא זהב תקשורתי, וכל מי שיצרוך אותו בצמא אינו רשאי לכעוס אחר כך על מי שהביא אותו. אבל לאור מה שמונח על כף המאזניים השנייה, מתבקשת כאן שביתת נשק תקשורתית, הסכם כללי להניח לשליט ולמשפחתו בחודשים הבאים; מניסיון העבר, כלי התקשורת בישראל או בעולם יתקשו לקיים את שביתת הנשק הזו. זה לא אומר שהם לא צריכים לשקול אותה בכובד ראש. זה אומר גם שהמערכות צריכות להקים סביב משפחת שליט חומת מגן, קליפה שתאפשר להם מידה מקסימלית של שקט ואפשרות להחלים.
אחרי שהוא יחזור, צריך להגיע גם זמן המחשבה: איך הפך עניינו של שבוי אחד לפסיכוזה לאומית חסרת כל פרופורציה? מה באמת משקפת הבכיינות חסרת המעצורים של "הילד של כולנו" מצד אחד, וכמה חרדה יש בתפיסה שלפיה שחרור של אלף מחבלים משקף את התמוטטות כל הערכים הישראליים ואת קצה המתקרב של הממלכה? האם התקשורת סחפה את הציבור בספירה היומיומית של ימי שביו או נסחפה אחרי הסיפור מלא הרגש, שהציבור לא שבע ממנו? בינתיים אפשר להתחיל את תהליך ההבראה מ"פרשת שליט", על כל צדדיה, בהתנהגות מפוכחת ואנושית יותר כלפי השבוי עצמו. הוא לא ילד, ולא שלנו; הוא שבוי שחזר משבי קשה מאוד, והדבר הנכון ביותר שאפשר לעשות למענו ולמען עצמנו, הוא במידת האפשר, להניח לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם