גלעד

מדינה אוכלת שבוייה

משוחררי עסקת ג'יבריל הואשמו כאחראים ל"מחדל עסקת הכניעה". במקרה של גלעד שליט, חשוב שלא לחזור על אותן הטעויות

טל בשן | 17/10/2011 12:09 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ב-21 במאי 1985, יום שחרורם של שלושת שבויי הנח"ל בעסקת ג'יבריל הנודעת, מצאתי את עצמי, אז כתבת צעירה שליוותה את משפחות השבויים, יושבת במרפסת בבית משפחת גרוף בחולון, מחכה בדריכות לצד קרובי המשפחה והחברים הנרגשים לשובו של יוסק'ה גרוף הביתה אחרי 990 יום בשבי.

סרטים צהובים התנפנפו מכל עבר סלון הדירה הצנועה קושט בבלונים ושרשראות נייר, והאופוריה הייתה בשיאה: אחרי שנתיים ותשעה חודשים שבהם אחמד ג'יבריל תעתע בישראלים, בצלב האדום ובאוסטרים שניסו לתווך נפרצה הדרך: ממשלת ישראל הסכימה לשחרר 1,127 מחבלים תמורת החזרתם של יוסק'ה גרוף, נסים סאלם וחזי שי, והנה הם שבים הביתה למשפחותיהם.

על השאלה איך מצאתי את עצמי בתוך בית המשפחה, במקום מחוצה לו, באותם רגעים קריטיים, אפשר רק להשיב שכולנו היינו אז תמימים וחסרי ניסיון - גם המשפחה, שלא סגרה את דלתותיה בפני התקשורת בכל אותם ימים, גם העיתונאים שכיסו את הפרשה, ואולי גם הממסד.

איש לא היה אז מנוסה דיו ב"נוהל החזרת שבויים" כדי לדעת לשים את הגבולות הנחוצים בכל הרבדים. את מחיר התמימות וחוסר הניסיון ההם שילמו רבים, כולל משפחת גרוף עצמה, שליוויתי מקרוב.  
"בארץ אף אחד לא אוהב שבויים"

רבות נכתב על מחירה הכבד של עסקת ג'יבריל, אלא שרוב הביקורת עליה פרצה אז בדיעבד - המשא ומתן נעשה תחת מעטה כבד של חשאיות, והציבור והתקשורת עדיין "נתנו כבוד" למהלכים בחלונות הגבוהים.

רק לאחר מעשה פרצה המהומה: כולם התרעמו על המחיר הכבד ששולם ועל שבירת הקוד "לטרור לא נכנעים", ורבים זעמו על מרים גרוף (שהלכה לעולמה בינתיים) ששברה את קוד ההתנהגות האצילית והשקטה שנדרשה עד אז ממשפחות השבויים והנעדרים. המציאות מאז הוכיחה שבסופו של דבר זה מה שאמהות לשבויים עושות באופן טבעי ולגיטימי, אבל גרוף כבר "סומנה"

כמי שהייתה אחראית אישית ל"מחדל עסקת הכניעה".

שבויי ג'יבריל מצאו את עצמם תחילה תחת מתקפה תקשורתית בלתי מבוקרת (דוברים ויועצי תקשורת לא היו אז), חשופים וחסרי הגנה, ולאחר מכן תחת מתקפה ממסדית, מבוישים ונכלמים. מפקדים אמרו שהם ביישו את הצבא (ילדים בני- 18. ואיפה היו המפקדים שלהם?), והיו אף מי שאמרו בגלוי: "חבל שחזרתם, חבל שהוחזרתם".

"בארץ אף אחד לא אוהב שבויים, זה משהו שלא מסתדר עם מורשת הקרב", כתב יוסק'ה גרוף לימים, "ובמיוחד עם העובדה שאם רוצים להחזיר הביתה שבוי, יש לזה גם מחיר".

ניסיון העבר מעיד: גם שליט ישמע שהוא אשם ב"מחיר"

החזרה מהשבי הפכה לטראומה. יוסק'ה גרוף "ירד למחתרת", כמו גם חבריו לשבי. בלי ועם קשר - לעולם לא נדע - הקשר בין האם לבנה נותק אחר כך למשך שנים רבות. מרים גרוף הלכה לעולמה בטרם עת, ושמה נישא עד היום לגנאי או לשבח, תלוי בדובר.

חלק מהלקחים מאז נלמדו. אמהות הלוחמות לשחרור בניהן אינן נחשבות עוד למכשפות שיש להעלותן על המוקד, והצבא כבר מבין מה זו פוסט-טראומה של שבי.

כעת צריכים התקשורת, הפוליטיקאים והפעילים להפנים היטב את לקחי חלק ב' - לגלות בגרות אמיתית ולהניח למשפחה, שכן הבזקי המצלמות והמיקרופונים והאנשים הצובאים על הבית במצפה הילה אינם המתכון לבריאות הנפש של מי שיצא זה עתה מצינוק חשוך. יש גם לקוות שלמשפחת שליט עצמה, על אף אי-הנעימות, יהיו הכוחות והתבונה להרחיק את כל מבקשי טובתה ומבקשי הכותרות מפתח דלתה.

ניסיון העבר מעיד שלא ירחק היום, עם שוך האופוריה, שבו ישמע שליט הצעיר שהוא אשם ב"מחיר" ובפיגועים הבאים. ואם אי אפשר (ואי אפשר) לצנזר את כל מה שייאמר (וייאמר) מפי כל החכמים בדיעבד - לפחות שיתחזק נפשית קודם לכן.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טל בשן

צילום: .

עיתונאית ועורכת בכירה, עורכת את מגזין 'להיות הורים' של מעריב. בעלת טור בקול ישראל ומרכזת את מגמת הכתיבה המגזינית בבי"ס לעיתונות "כותרת". דור שני לעיתונות, מאמינה עדיין במקצוע

לכל הטורים של טל בשן

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים