נקודת האור של נתניהו
מתברר שכאשר ראש הממשלה רוצה משהו, הוא גם יכול. מי שוויתר על עקרונותיו לטובת הסכם בעל השלכות אסטרטגיות יוכל גם להביא שלום
הסכם החילופים בין ממשלת ישראל לממשלת חמאס הוא רע בכל קנה מידה: הוא מחזק דרמטית את חמאס, נותן רוח גבית לארגוני הג'יהאד באזור כולו, מעודד חטיפות נוספות ומעמיד בסכנה חיילים ואזרחים נוספים. אבל דבר חדש נחשף על נתניהו: אם הוא רוצה - הוא יכול. ואם הלחץ הציבורי על ראש הממשלה מספיק גדול - הוא מתחיל לרצות.
מאז שנכנס לתפקידו רצה נתניהו לשנות את פרדיגמת השלום שטבעו לפניו, אך המציאות טפחה על פניו. נתניהו נכשל עד כה בהבאת שלום לעמו, וזה קרה מכיוון שלא רצה לשנות את עמדתו, הדוגלת בהמשך האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון. הוא גם לא רצה לשלם את מחיר "העסקה", אבל משהו גרם לו לשנות את דעתו.
אחיזת עיניים עצמית
הקברניטים בישראל ריפדו את החלטתם השנויה במחלוקת בשני הסברים: האחד, שרבות נכתב על אודותיו, הוא חלון ההזדמנויות האזורי החדפעמי לכאורה שנוצר; השני הוא ההחלטה "לשנות את כללי המשחק" בחטיפה הבאה. זאת בהתבסס על המלצות ועדת שמגר שישבה על המדוכה בעקבות חטיפת שליט.
מדובר באחיזת עיניים עצמית: עם חטיפת החייל הבא, חלילה, המלצות שמגר להתמודדות עתידית עם חטיפות חיילים תיוותרנה להערכתי על הנייר. קמפיין דומה של המשפחה הבאה ישטוף את המילים תחת נחשול החמלה הציבורית הבאה.
אחרי שובו
של גלעד הביתה תתברר להערכתי המציאות האמיתית: הסכם החילופים עם חמאס מכתיר סופית את הארגון כמנהיגו של העם הפלסטיני ביהודה ושומרון, עזה וישראל. זו זריקת המוות הטובה ביותר שיכולה ממשלת נתניהו-ברק להעניק לאבו מאזן ולפת"ח.
מי יודע? אולי זה מה שחושבים לעצמם שני הקברניטים הישראלים: "נו מילא, שחררנו כל כך הרבה רוצחים. אבל לפחות את האפרוח מרמאללה הרגנו". הרי קל יותר למשול בישראל וביהודה ושומרון כשיש אויב ברור בדמות חמאס, מאשר עם בן-שיח חי, בועט ומציק כמו אבו מאזן.
הכותב הוא הכתב המדיני של ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם