אביבה ונועם נפרדים מהספה החומה
הספה החומה בלשכת נתניהו היא אותה ספה, גם סמל המדינה המעטר את קירות הזכוכית נשמר במקומו גאה, נקי. ורק דבר אחד שפקד את לשכת רה"מ כפעם בחודש איננו שם יותר - הורייך
אני רוצה לספר לך על הורייך. בעיקר על הורייך בימי ראשון בבוקר, מפגינים מול משרד ראש הממשלה, וגם על הורייך, אחרים לגמרי, מגיעים לפגישה עם ראש הממשלה, אחת לכמה שבועות, מקווים לשמוע שהמאמצים לשחרורך נשאו פרי.
ימי ראשון הם ימים עמוסים בלשכת ראש הממשלה. פגישת צוות הלשכה מוקדם בבוקר, הכנות אחרונות לקראת ישיבת הממשלה המתקיימת בשעה עשר, הכנת דברי ראש הממשלה לתקשורת בפתח ישיבת הממשלה, ועוד דבר אחד, קבוע, לא קל, מן תזכורת כואבת קשה לעיכול.
הייתה זו נוכחותם הקבועה של הורייך ושל מתנדבי המטה לשחרורך בכניסה למשרד ראש הממשלה. מניפים שלטים, קוראים בסיסמאות, מנסים ללכוד, מבעד לווילון הרכב, את עיניהם של השרים המגיעים לישיבות הממשלה, של יועצי ראש הממשלה, של ממלאי התפקידים במשרד.
אבל העיניים תמיד מתחמקות. כאילו לא רואות את השלטים המתנוססים, כאילו מאד מרוכזות במתחרש בביתן השומר, ברדיו או ברכב שלפניך. העיקר לא ליצור קשר עין חודר מדי, כזה שצריך לספק תשובות שאין לך. לא כרגע ולא בטוח שגם בעתיד.
גלעד, הפגישות של הורייך, אביבה ונועם, עם ראשי הממשלה, בתחילה אולמרט ולאחר מכן נתניהו (איני בטוח אם ידעת שהתחלף שלטון), היו סוג של ריטואל קבוע. כך היו מגיעים הורייך אל לשכת ראש הממשלה אחת לכמה שבועות, מלווים באיש ביטחון, עוברים דרך דלתות הזכוכית המעוטרות בסמל המדינה, "הם תכף מגיעים", היינו לוחשים אחד לשני, הנה הם בתוככי לשכת ראש הממשלה
מתיישבים על ספת העור החומה חמורי סבר פנים, כובשים את פניהם ברצפה, חוסכים במילים. ובכל פעם, אותן שאלות כאילו מנסות להקל במשהו על הזוג העצוב ואולי גם עלינו במעט: "תרצו לשתות משהו?", "כבר טיפלו בכם?", "מיד ראש הממשלה יתפנה!". אבל את השאלה המתבקשת ביותר: "מה שלומכם?" היה הכי קשה לשאול.
הטלפון מצלצל בחדר של המזכירוֹת, ראש הממשלה מודיע שניתן להכניס את אמא ואבא של גלעד. הוא מקבל את בני הזוג בכניסה לחדרו, ספק מחייך, ספק מוטרד, ספק מנסה להפיס במשהו את התחושה העגומה שנדמה שכבר ביקרה בחדר הזה בדיוק. לפני חודש, חודשיים, שלושה וכל חודש נוסף שעבר מאז יוני 2006.
הפגישות אף פעם אינן קלות. אלה הרגעים בהם כל אחד מהטוענים לכתר ראש הממשלה לא היו מתחלפים עמו. הן תמיד סוחטות וניכרות על פניו של ראש הממשלה, על פניהם של אביבה ונועם, על פני משתתפי הפגישה. אנשים שיוצאים מחדרו של ראש הממשלה בדרך כלל מחייכים, מבושמים, קלילים, מרגישים תחושת סיפוק. את הורייך, גלעד, אף פעם לא ראיתי מחייכים בצאתם מפגישה עם ראש הממשלה.
הספה החומה בלשכת ראש הממשלה היא אותה ספה, קירות הזכוכית של ה"אקווריום" לא השתנו, גם סמל המדינה המעטר אותן נשמר במקומו גאה, נקי, ממורק למשעי. ורק דבר אחד שפקד את המקום כפעם בחודש איננו שם יותר. הורייך. וטוב שכך. עכשיו נותר רק לקוות שאף הורה לחייל חטוף לא ישב יותר על הספה החומה.
הכותב שימש כיועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו וכעוזרו האישי של ראש הממשלה אהוד אולמרט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם