עניין של שייכות
עסקת שליט חצתה את הגבולות בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילונים. השאלה המתבקשת היא אם הערבות ההדדית תחזיק מעמד גם בעתיד
לא רק בשל עובדות ונתונים שמתגלים מטבע הדברים עם הזמן החולף, כמו סירובם של הרוצחים (נכון לקרוא להם בשמם ולא במינוח המכובס "משוחררים") להתחייב לא לחזור למעגל הטרור, אלא גם משום שהסוגיה חושפת ויכוח נוקב ואמיתי שקיים בתוכנו ונוגע לעצם מהות קיומנו.
המחלוקת מסביב לסוגיית השחרור אינה רק בשאלות של ביטחון, פגיעה במשפחות השכולות, אובדן כוח ההרתעה או החשש שחטיפות ופיגועים נוספים חלילה יגיעו.
הדיון האמיתי מתחולל מסביב לשאלה אם ההסכם והמחיר הגבוה ששילמנו משקפים ישראליזציה חלולה הרואה בערך הפרט כחזות הכל שהכלל אמור לשרת, ומטבע הדברים מקדשת את הרגע, בלי לתת דין וחשבון להשלכות של העסקה על הקולקטיב, מול גישה הרואה את שחרור גלעד שליט והמאבק הציבורי המתמשך כצירוף וזיכוך של הקולקטיב שבו הערבות ההדדית מהווה ערך מקודש.
ניתן לומר שגלעד שליט סחף את המוני ישראל לא משום שנהפך לסלב כפי שנטען על ידי כמה פובליציסטים, אלא משום שאפשר לחברה הישראלית שבמשך זמן רב מדי קידשה וסגדה לערך הפרט ונהפכה כתוצאה מכך לחברה מנוכרת-לחוש ולחוות מחדש את תחושת השייכות.
רק גישה זו הרואה בערבות הדדית ערך עליון מצדיקה ביצוע עסקה שעלולה חלילה לעלות בחיי אדם; שכן כל ערך עליון שהוא מעל הוויות הקיום הפרטי והאישי מצדיק מחיר של חיי אדם, ומשום כך אנו מעריכים אנשים המקריבים עצמם למען ערך החירות וחלקנו ממשיכים מתוך בחירה לגור בארצנו הקטנה ולשרת בצבא ובמילואים, גם אם זה כרוך בסכנת חיים.
נדמה
אנחנו מוצאים את הרב גיסר (רבה של עפרה) ואת הרב יעקב אריאל נותנים שיעורים המצדדים בעסקה מול אנשי שמאל מובהקים המתנגדים בכל מאודם למחיר הגבוה ששילמה ישראל.
יחד עם זאת, אנו צריכים לשאול את עצמנו, במיוחד אלו המצדדים בטיעון הערבות ההדדית, האם גם בעוד 30-20 שנה ערך זה ייראה מקודש אצלנו? הרי ערכים לא נולדים יש מאין. נכון להרים את המסך במיוחד לאחר חגי תשרי, להיישיר מבט ולתת דעתנו על מרכיבים ומסורות שגיבשו את האתוס היהודי, בכלל זה את ערך הערבות ההדדית.
במשך דורות נעה החברה היהודית בין הפרט לכלל, ותפילת היחיד כרוכה הייתה בתפילת רבים (עשרה למניין); החגים עיצבו את תודעת הקולקטיב בתכנים וכן בחוויות משותפות כמו העלייה לרגל לירושלים; לימוד טקסטים בני מאות ואלפי שנים המשותפים לכל היהודים המפוזרים בכל קצווי תבל - כל אלה תרמו ועיצבו את הדיאלקטיקה הייחודית בין היחיד לציבור.
השאלה המופנית במיוחד כלפי הישראלים החדשים היא: האם החברה הישראלית תדע לשמר ערכים אלו? האם חברה שחלקים ממנה חווים את החגים כפסק זמן בחו"ל במקרה הטוב ומגלגלים את קדושת יום הכיפורים בגלגלי האופניים, תוכל בעתיד להרגיש את חוויית הערבות ההדדית?
חשוב להבהיר: אין מדובר בסוגיות של דתיים, מתחזקים, וחוזרים בתשובה - מדובר במטען תרבותי שמייצר אתוס בדיוק כפי שיום השואה ויום הזיכרון מעצימים את האתוס הישראלי. משום כך, אנו צריכים לדייק את עצמנו ולשאול: האם אנו עושים את הכל לטובת מבחן הערבות, במיוחד בכל הנוגע לשירות צבאי משמעותי, בעיקר ביחידות השדה?
נכון להיום, לפי פרופיל המשרתים ביחידות הקרביות, רבים מהחברה הישראלית נושאים את שם קדושת החיים וערך הערבות לשווא.
לסיום, אפרופו המחיר שמשלמים עבור סמלים, מדוע לכל הרוחות לא יכלו מקבלי ההחלטות להתעקש ולהשאיר בכלא מספר מחבלים שמהווים את סמל האכזריות, כמו המחבל שביצע את הלינץ' המצמרר ברמאללה והציג את ידיו הטובלות בדם חיילינו קבל עם ועדה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם