סדר עולמי חדש
הטלטלה במדינות ערב מעמידה בסימן שאלה את המבנה של אגף המודיעין ויעדיו. "איך לא התרעתם" כבר אינה שאלה רלוונטית
השאלה הקבועה, שתמיד יש בה תערובת משונה של לגלוג ופאניקה, "איך לא ידעתם/התרעתם?", הופכת פחות ופחות רלוונטית; רוחב היריעה לאירועים שיש לכסות והאמצעים האינטלקטואליים והפיזיים שנדרשים כדי לכסות אותם רק גדלים. צריך לזכור את כל זה כשבאים לתאר את התפיסה הרווחת בצבא ביחס להתרחשויות במדינות ערב.
ישראל התרגלה לעולם של משטרים אוטוקרטיים, שבהם שליט יחיד קיבל החלטות בעזרת מעגל קטן של מקורבים, והשאלה המודיעינית הגורלית הייתה למה הוא מתכוון. לקהיליית המודיעין שלנו יוחסו יכולות אגדיות בחדירה לחוג הפנימי של השליטים במדינות הקרובות, בניטור הפעולות הצבאיות שלהם, ביצירת מטרות פיזיות לתקיפה במקרה של התלקחות גדולה.
הושקעו בכך אמצעים אדירים, מיטב המוחות, מבצעים נועזים. הכל היה אמור לעמוד למבחן בנקודת זמן אחת, שבה - כמו ערב יום כיפור 1973 - נדרשה הקהילייה, ואמ"ן בראשה, לענות על שאלה אחת: תהיה מלחמה?
בעולם החדש השליטים רועדים, העם מדבר במספר קולות, לא אחידים, בדרך כלל חסרי מטרה, האמצעים מפוזרים, והמטרות הן לא תמיד מטרות. הנה רק דוגמה אחת: גופי טרור מעזה ומסיני מגששים בלוב אחר מערכות נשק, שהשליטה בהן הייתה פעם באגרוף הקמוץ של צבא קדאפי והיום הן זמינות לכל דורש ומשלם, בדומה למה שקרה במזרח אירופה לאחר נפילת הקומוניזם.
בינתיים מדובר בנשק קל ואמצעי נ"ט, אבל בהמשך מי יודע. המערכות האלה אמורות לעבור דרך מצרים, שבה השלטון המרכזי עסוק בדברים אחרים לגמרי, אל שטח ההפקר של מדבר סיני. עשויים לעשות בהן שימוש ברצועה, אבל גם בגבולות הארוכים עם מצרים או ירדן, ובאופן שבו התשובה לו לא תהיה הכרזת מלחמה. להפך, זה עוד עלול להיגמר בהתנצלות, כמו במקרה של הפיגוע בדרום והרג השוטרים המצרים.
ובאותו זמן ממש, הדרישה הישנה והילדותית משהו מן המודיעין לא השתנתה. הדרג המדיני אמור לשמוע ממנו ידיעות גולמיות וניתוחי עומק, הציבור סומך עליו שיסביר דברים, שאולי סטודנט למזרחנות מבין היום טוב יותר מקצין שגדל ב-8200 (ואולי צריך באמ"ן יותר סטודנטים למזרחנות). באמ "ן עצמו יש רבים שמבינים את מורכבות המצב; הם גם יודעים שבמדינה שבה הצבא אינו ארגון אלא טוטם לאומי, הוא לא ישתנה.
להרבה ישראלים, היחס בין ערבים לדמוקרטיה נראה כמו הבדיחה הישנה על הנסיכה הבתולה, שלאחר ליל הכלולות שאלה את בעלה הטרי אם גם אנשים פשוטים עושים אותו דבר, ומשנענתה בחיוב תהתה אם זה
בעיניהם הלינץ' האכזרי בקדאפי וניצחון תנועת "התחייה" בתוניסיה היו הוכחה לברבריות הטבועה בערבים ולכך שמי שמחפש דמוקרטיה ימצא בסוף איראן כפול מי יודע כמה. בצמרת אמ"ן אמרו השבוע שאם כבר, המודל הקרוב יותר למציאות הוא טורקיה: איסלאם, אבל שקול, פרגמטי, נוטה למערב, מאמין במדינה על פי החוק השרעי, אבל לא קיצוני על פי מודל האייתוללות.
איראן, אמר השבוע קצין בכיר, דווקא מוצאת עכשיו כנגדה משקולות שלא היו שם קודם.
ישראל, אומרים בצה"ל, אינה גורם משמעותי בהתרחשויות סביבנו, אבל היא מכנה משותף נמוך ויעיל לניקוז הרגש. לא מדובר בתפיסה הישנה, שלפיה רודן הנתון בצרות מבפנים יחמם את הגבול איתנו כדי להפנות את האש, אלא יותר בשלטונות חלשים, שמחפשים פופוליזם קל ומוצאים אותו בסוגיות הנוגעות לישראל.
ממילא גם במדינות שעמן חתמנו על הסכם שלום הוא היה עם אותו שלטון רודני ולא עם העם. באותה מידה, התקדמות בתהליך עם הפלסטינים יכולה בהחלט להיות גורם מרסן של העוינות כלפי ישראל, אבל לא תשנה את הרגש הבסיסי.
מה שכן, הארכיטקטורה האזורית משתנה. את תיאור המצב כמחנה מתון מול מחנה רדיקלי בהנהגת איראן לא הגו אצלנו אלא בעולם הערבי דווקא, אבל מיום ליום הוא הופך פחות רלוונטי. טורקיה צוברת עוצמה, הן כמודל לדמוקרטיה שבה המפלגה השלטת היא דתית והן כמי שמצליחה לפסוע בהצלחה על קו התפר בין איסלאם למערביות.
סעודיה, אומרים באמ"ן, מתחילה להתעורר: במקביל לתסיסה פנימית מסוימת היא מבינה שעליה להתייצב לטובת המשטרים הקיימים ומגבירה את תמיכתה במדינות כמו ירדן ומרוקו. כוח נוסף שצובר השפעה הוא קטאר, בין השאר גם משום השפעתה העצומה של רשת אל-ג'זירה, סוכנת השינוי הגדולה של האזור.
לפני כמה שנים, כהכנה לאחד הסבבים של השיחות הלא ישירות בתיווך טורקי עם סוריה, נפגש ראש הממשלה אהוד אולמרט עם גורם הערכה באמ"ן. סוריה, אמר הקצין, היא פרק ב"סופרנוס": לכאורה משפחות מאוחדות עם שליטה וכוח, אפילו נוסעים בלקסוס כמו המודל האמריקאי, אבל מבפנים הכל רקוב.
אין תמימות דעים באמ"ן לגבי עתידו של המשטר הנוכחי. האמירה הפומבית של שר הביטחון ברק, שסופו של בשאר אסד ליפול מייצגת את דעת הרוב, אבל יש חילוקי דעות משמעותיים לגבי משך הזמן שעוד נותר לו; יש אפילו כאלה שחושבים שישרוד. ותיקי אמ"ן זוכרים היטב שאת מותו של אביו ממחלה ניבאו אצלנו 20 שנה לפני שזה קרה בפועל, ויש מי שמזכיר זאת בהקשר של בשאר.
ברור שהמשטר מאבד לגיטימיות מיום ליום. ההפגנות נמשכות למרות ההרג ההמוני, העריקות בצבא גם הן אינן נפסקות, הלחץ הכלכלי גדול. גם איראן וחיזבאללה מראים סימני לחץ ביחס לעתידו של הידיד מדמשק.
אבל איש עוד אינו רואה בעיניים את המנגנון הפיזי שיביא להפלתו: בהנחה שזה לא יקרה במודל של כיכר תחריר, מישהו צריך להפיל את אסד או להראות לו את הדרך לשדה התעופה. כל עוד איש אינו יודע להראות על האיש הזה באצבע, אין גם שום משמעות להערכות זמן.
במצרים מתנהל קרב של ממש על אופיה של המדינה שתקום אחרי שתושלם העברת השלטון, אם וכאשר. האחים המוסלמים, שבתחילה דיברו בזהירות על כך שהרשימה שלהם )יש יותר מאחת ( צריכה לכלול כמות משמעותית, ואולי אפילו רוב, של מי שאינם משתייכים לתנועה, מדברים היום על רוב מוחלט של אנשיה ברשימות המזוהות איתם.
מנגד, גם לליברלים יש כוח. ושלא תטעו, מדובר באותם ליברלים, לבושים כמונו ונושאים אייפון בכיס האחורי, שהסתערו על שגרירות ישראל בקהיר. כוחו הרב של הצבא והפופולריות שלו, יחד עם התלות הגדולה בסיוע כלכלי מהמערב, הם גורמים מרסנים.
התערערות השליטה המרכזית צריכה להדאיג אותנו הרבה יותר מאשר תסריט הבלהות, שבו צבא מצרי מאורגן מקבל הוראה לפלוש לסיני ולהיערך על הגבול. בירדן יש מתח גדול, ועלייה בביקורת הציבורית נגד המלך והמלכה, להבדיל מקריאה אמיתית להפלת בית המלוכה. מתקיימות הפגנות מדי יום שישי, אבל הצבא החזק והנאמן הוא כרגע ערובה להמשך השלטון.
מה כל זה אומר? בעיקר שצריך להיזהר במה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים. האיומים פושטים צורה ולובשים צורה חדשה: התנגשויות כמו זו שאירעה ביום הנכבה ברמת הגולן או פיגועים במקומות לא צפויים עשויים להיות תרחיש נפוץ יותר מהמלחמה הגדולה. צריך להיזהר במשמעויות, בלקחים הנגזרים מהן, בציור של המצב בשחור ולבן.
בעיקר, אמר השבוע קצין מודיעין בכיר, צריך לזכור ששום דבר כבר לא קורה לבד: התסריט של 1982, 2006 ו-2009, שבו התעמתה ישראל עם אויב מובחן אחד - אש"ף וסוריה, חיזבאללה או חמאס, וגורמים ערביים אחרים עמדו מנגד, כבר אינו מובן מאליו.
יכולתו של שלטון חזק ורודני להכיל את הזעם על כיבוש מחצית מלבנון או הרג אזרחים בכפר קנא אינה דומה לאתגר שאותה התפתחות מציבה בפני שלטון שיש לו תמיכה עממית מצד אחד, ואילוצים פוליטיים מסובכים מהצד השני.
הקצין נשאל אם הדבר הזה תקף גם לגבי השלכותיה של פעולה ישראלית במעגל רחוק יותר, שיכולה להיות לה תגובה בחזיתות הקרובות. הוא לא ענה, כי זו לא שאלה שעונים עליה. אבל גם אותה צריך להביא בחשבון, כשאנחנו נכנסים אל החורף השני של הטלטלה האזורית.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם