המאהבת של מיטש גולדהאר
אם הבעלים של מכבי ת"א היה מפגין ולו שמץ מהתאווה שהוא מגלה לטניס, אולי הקבוצה שלו גם היתה משחקת כדורגל שיטתי ושמח. המנהל הגדול דורון אוסידון ניצח את הטירון דרור קשטן ומשהו טוב קורה לכדורגל האיטלקי, גם למאמניו שבניכר
הבעלים של מכבי ת"א, מיטש גולדהאר, הפגין השבוע את אהבתו העזה לענף הספורט האהוב עליו באמת: טניס. בנאום מרשים שנשא במרכז הטניס ברמה"ש, סיפר הקנדי
לא יצא לי לשמוע את הנאום, אבל למקרא הדברים אי אפשר לטעות. טניס זו אהבת חייו ותשוקתו האמיתית של מיטש. עדיין לא יצא לי לשוחח עם אורי משיח על פשר אהבתו הסודית של הבעלים, אם כי סביר להניח שמשיח יסביר שעכשיו, רק עכשיו, הוא מבין את הסיבות שבעטיין פוטר אבי נמני.
אנחנו, לעומת זאת, מבינים עכשיו כמה דברים מעבר. למשל, סביר להניח כי אם גולדהאר היה מפגין כלפי הכדורגל ולו שמץ מאותה תאווה לטניס, יכול להיות שהיינו רואים כדורגל הרבה יותר שיטתי ושמח ממכבי ת"א.
בכלל, במכבי ת"א לא מפסיקים לדבר. (עוד) אחד מהסנג'רים של מוטי איוניר אמר השבוע כי מכבי של השנה תתמודד על כל התארים האפשריים. ובכן, מאז גלילאו גליליי לא ניצבנו בפני חידוש והמצאה שכזאת. אם רק היה מישהו מאנשי פלוגת הסדרן של מכבי שיבהיר לאותו פקיד כי לאורך כל ההיסטוריה של מכבי, התמודד
מצד שני, נעים לחשוב על כך שהרוח האולימפית הקרירה והמלטפת מבריטניה כבר מנשבת ומרחפת מעל קרית שלום. קצת פחות משנה לפתיחת האולימפיאדה, ובמכבי כבר מאמצים את הסיסמה, בשינוי קטנטן: ההתמודדות היא העיקר.
ולא שבהפועל ת"א העניינים רגועים ואינטליגנטים יותר. בימים האחרונים מתנהל לו ויכוח בין עוקר ההרים דורון אוסידון - שאלי טביב הביאו אחרי שהספיק לנהל מועדוני ספורט כמו מיאמי היט ויובנטוס פוטבול קלאב, לבין מאמן כדורגל אנונימי בשם דרור קשטן. אחד שזה עתה החל את קריירת האימון שלו בתקווה להפוך ביום מהימים למאמן המעוטר ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.
והוויכוח ממש הרה גורל עבור המועדון. לא עם מבט לשיפור הסגל בינואר, אלא מי כאן הוא זה שמדליף לתקשורת מישיבות הקבינט הביטחוני בחודורוב. לסכסוך הזה יש מנצח, וזה לא קשטן שלעת בחרותו צריך להתמודד עם בחור שהוצנח עליו ומדליף לבעלים על הנעשה בהפועל ת"א. והבחור הזה בכלל מאזור נמל ת"א, מה שמעיד יותר מכל על מעמדו של מאמן הפועל ת"א.
ואפשר להירגע. מעכשיו לאף אחד בהפועל ת"א אסור יותר לדבר. גם לא לאוסידון ואפילו לא לפוסידון. "אני אהיה הדובר הבלעדי", הדליף טביב את החלטתו באופן בלעדי לכל כלי התקשורת. מה יש כאן לדבר. מאז מינויו של דורון ג'מצ'י לדוברו האישי לא חזינו במינוי כה מוצלח ומקורי.
לעמוס לוזון נמאס מהחיים בעיר, מהבורגנות ומהנובורישים. הוא מאיים לעזוב הכל ולחזור למחרשה, לשדות, לתלתן ולפלחה. הוא מתגעגע לידיים המיובלות, לפתיחת קווי המים בבוקר, לנהיגה על הקומביין ולכובע רחב השוליים שהגן עליו מפני השמש היוקדת.
גם אי אפשר שלא לחוש את הערגה של עמוס לרפת, לדיר ולריחות המשכרים העולים מהפרדסים על עצי התפוזים והלימונים שלהם. אז שלא יאיים ויקיים. שייקח איתו את אבי ושהשניים יחזרו לשדה בוקר.
נושא השתלבותם של כדורגלנים ערבים בקבוצות ליגת העל ובנבחרות ישראל איננו חדש. הכדורגל היה ונותר ענף הספורט הפופולרי ביותר לא רק בגלל פשטותו, אלא בגלל מחירו. עוד מימי הסמרטוטים - למרות שלאחרונה גובים מההורים סכומי כסף מופקעים בבתי הספר לכדורגל. גם במגזר.
אפשר לשאול על מה ולמה, ומדוע הפריחה של כדורגלנים בני מיעוטים, אבל אין צורך. התשובות ברורות. פלה וגארינצ'ה, מראדונה ודומנגיני, דמתי ומסוארי, בן-טובים ומהלל, מלמיליאן ואוחנה. וגם טורק וארמלי. הדיבורים על גזענות וקיפוח הם סרק. וכמו שנאמר במקורותינו: כאלאם פאדי.
נביל מנצור, חסאן בוסטוני, בוחוס ג' וג'וסיאן, עלי עותמאן, זאהי ארמלי, ריפעת טורק, נג'ואן גרייב, וואליד באדיר, עבאס סואן, סלים טועמה, חאלד חלאילה ובירם כיאל. מי הכדורגלן הערבי הגדול בישראל?
לחצי הגמר שאני מארגן לעצמי כבר שנות דור הגיעו ארבעה: כיאל, באדיר, ארמלי וטורק. לגמר העפילו לאחר קרבות קשים טורק וארמלי. והזוכה הוא ריפעטיל או בשמו הבינלאומי: ג'ימי.
מוליכת הליגה הספרדית לבאנטה היא דוגמה לניהול מוצלח ולאימון מושקע. תקציב מינימלי והצלחה מקסימלית. כי לנשיא יש דרך ולמאמן יש שיטה. בלבאנטה לא בונים קבוצה, אלא מנהלים ומאמנים אותה. מה חשוב הגיל, אם הכדורגלן המנוסה והוותיק רץ ומשקיע יותר מהכדורגלן הצעיר והנוצץ.
למאמן קוראים בכלל חואן אנטוניו מרטינס. שם שמתאים יותר למנהל סלון בין גוודלחרה לפואבלה. זה לא שם סקסי כמו גווארדיולה או מוריניו. ובכל זאת, לבאנטה היא המרענן הרשמי של הכדורגל האירופי. מרתקת וחושנית. והכול עם תקציב קטן מזה של מכבי ת"א. ADELANTE LEVANTE.
משהו טוב קורה לכדורגל האיטלקי. יובה חוזרת לעצמה עם פירלו הבלתי נגמר ואיצטדיון מודרני שמחק את חרפת הדלה אלפי. מילאן של אלגרי, טיאגו, נוצ'רינו, קסאנו ואיברה מתחילה להזכיר ימים נשכחים, נאפולי חוגגת כמעט בכל שבוע עם 50 ו-60 אלף צופים בסאן פאולו. לאציו נהדרת אחרי שנות בצורת והכי חשוב וכיף: אינטר ממשיכה לחפש את עצמה בתחתית. ושרומא תעיף כבר את לואיס אנריקה. עוד שחקן גדול שבחר להיות מאמן במקום לפנות לתיאטרון או לפדגוגיה.
ואיך אפשר לשכוח את רוברטו מנצ'יני, שהופך את מנצ'סטר סיטי למנצ'סטר יונייטד. טוב, לא צריך להיסחף. לאף מאמן בעולם אין סיכוי להיכנס ככה בקלות לנעלי האימון הגדולות בהיסטוריה. ובכל זאת, אחרי קאפלו, שמאמן את נבחרת אנגליה, ואנצ'לוטי, שלקח אליפות בזק עם צ'לסי, הנה מאנצ'ו בדרך לאליפות עם סיטי.
ועוד עם מריו באלוטלי, שעלילותיו בממלכה עדיין לא סופרו כולן. השורה התחתונה של סופרמריו מבחינת מנג'ר הסיטי היא אחת: התוצאות. ואלה בינתיים עולות על כל הציפיות והזיקוקים.
אקו"ם