חוצפה לא חיננית
התנהלותה של דפני ליף פוגעת אנושות במחאה. מוטב שתלמד מאיציק שמולי, היחיד שמנהל את המאבק כמנהיג חברתי אמיתי
אם יש משהו שאי אפשר לקחת מדפני ליף ומחבריה להנהגת המחאה, זה את השינוי ההיסטורי שהחברה עוברת, בלי קשר לתוצאותיו העתידיות. ודווקא בגלל כל זה, זה מצער, מקומם ומאכזב לחזות בהתנהלותה של ההנהגה הזאת.
האם מנהיגי המחאה באמת הגזימו ואיבדו פרופורציות או שאולי ההתלהבות הציבורית נעלמה וכעת הביקורת עברה לדפני ליף וחבריה? בואו לדבר על זה בדף הפייסבוק שלנו
בסדר, זו לא מחאה של איש אחד בסדר, כל היופי מקורו בכך שהמוחים הינם צעירים ותמימים. התמימות ותום הנעורים הביא אותנו עד הלום. אבל בשביל להשיג יותר צריכים לא רק מנהיגי המדינה, אלא גם מנהיגי המחאה, להחליף את הדיסקט. לא צריך לשנות את אופי המחאה או את מנהיגיה, אלא את האופן שבו הם מתנהלים.
גם לתומכים הגדולים ביותר קשה לשמוע את "אישה עייפה" מאיימת על ראש הממשלה ש"זו הפעם האחרונה שהיא פונה אליו ישירות". חוצפה ישראלית צעירה היא דבר חינני, אבל זו כבר גבהות לב ילדותית.
בשביל להצליח במגרש של הגדולים לא מספיק להיות צודק. אבל חייבים לנהוג בחוכמה. דוגמה לטעות לא חכמה הייתה הסירוב לשתף פעולה עם ועדת טרכטנברג. האיש בעצמו תמך במחאה, והיה זה צעד שני בניסיונותיה של הממשלה להיענות לדרישות הציבור.
אם מנהיגי המחאה באמת להוטים למצוא פתרון, עליהם לשתף פעולה עם כל ניסיון כזה. תמיד אפשר אחר כך לעיין במסקנות, להכריז "לא מתאים לנו" ולהמשיך להפגין.
מי
אחרי שהשתתף בדיוני ועדת טרכטנברג, אכזבתו ממסקנותיה הייתה ישרה וכנה יותר. גם כאן טעו הדפני ליפים, כשלא רק שלא השכילו להגיע עם המנהיג מלידה הזה להסדר בדבר הקרע ביניהם, אלא גם מנעו ממנו לנאום בעצרת המרכזית בתל אביב. זה נכון לא רק כי שמולי ואנשיו תרמו למחאה ולעוצמתה, בעיקר בשדה הפוליטי, אלא גם כי איש אינו רוצה לצאת לשטח תחת הנהגה מעורערת.
תשומת הלב התקשורתית שניתנה לקרע בין הגופים צריכה הייתה להאיר נורת אזהרה בקרב מנהיגי המחאה. בסופו של דבר, השינוי שעבר הציבור יכול להפוך לבומרנג עבור מארגני המחאה. אלה שיוצאים שוב ושוב להפגנות אינם בעלי סבלנות בלתי מוגבלת, והתודעה הצרכנית שלהם לא תפעל רק מול שטראוס ותנובה.
בסוף הם יישאו עיניים למעלה ויבדקו מי מנהיגים אותם. האם הם יכולים להביא להישגים של ממש ולדאוג לשמרם? האם יוכלו להתמודד עם הקושי שבתרגום הסיסמאות לשינויים מעשיים?
דווקא העובדה שהציבור לא קנה את כל הספינים בדבר אי-גיוסה של ליף לצבא או בנושא מקום מגוריה, אמורה להראות למובילי המחאה שהמחאה חשובה לו יותר מכל שטות שתנסה לחבל בה. על המנהיגים להתייחס לאחריות הזו בכפפות של משי, להתבגר באופן ניהול המאבק ולזכור שנאמנותם של התומכים אינה בכיסם. ממש כמו במערכת הפוליטית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם