אוספים את השברים: עדויות מליל הבדולח
ב-9.11.1938 פרצו אירועי ליל הבדולח שבמהלכם נשרפו מאות בתי כנסת, בתי עסק ורכוש יהודי. 73 שנה אחרי, שוחחנו עם 3 מניצולי הלילה ההוא. "כל עוד אנחנו כאן, נספר את סיפורינו," הם אומרים
ספק אם אנשיו המיומנים של העיתון הוותיק הבינו כי מדובר בנקודת מפנה משמעותית מאוד בשואת יהודי אירופה. הזמן מוכיח כי בתוך רצף האירועים והאסונות שפקדו את העם היהודי במשך 12 שנות המשטר הנאצי בגרמניה, אירועי ליל הבדולח תופסים מקום מיוחד. ב-7 בנובמבר בשנת 1938 ניגש הרשל גרינשפן, סטודנט יהודי גרמני ממוצא פולני, לשגרירות הגרמנית בפריז וירה למוות במזכיר הראשון ארנסט פום ראט.
גרינשפן הסביר כי במעשה זה ניסה למשוך את דעת הקהל העולמית לגירוש הוריו יחד עם עוד כ-17,000 יהודים ממוצא פולני, אל מחוץ לגבולות גרמניה. מעשה המחאה שימש עילה לפרוץ אירועי "ליל הבדולח" ("קריסטלנאכט", על שום הזגוגיות שנופצו ).
יומיים לאחר מכן פשטו יחידות אס אס ואס איי על מרכזים יהודיים בכל רחבי גרמניה. ההתארגנות הספונטנית כביכול הובילה לשריפת מאות בתי כנסת, בתי עסק ורכוש יהודי ברחבי גרמניה ואוסטריה. במהלך ליל הבדולח נרצחו 91 יהודים וכ20- אלף נעצרו ונשלחו למחנות הריכוז ברחבי הרייך.
העדים האחרונים למאורעות ליל הבדולח חיים בינינו, אבל הם לא רבים. 73 שנה לאחר הלילה הנורא ההוא הם מבקשים להשמיע את קולם. הזיכרון הקולקטיבי קצר, הם אומרים. כל עוד אנחנו כאן, נספר את סיפורינו. שלושה מהם מגוללים את זכרונם מהלילה ההוא.
אליעזר רוברג, אופה, נולד בגרמניה בשנת 1921. חי עם רעייתו בקרית-ביאליק:
"נולדתי ב-21 באפריל,1921. החיים היו נורמלים בגרמניה של ילדותי. היינו קהילה קטנה של יהודים בעיירה דיפהולץ, כל המשפחות חיו בידידות והלכו לבית הכנסת היחיד שעוד עומד שם עד היום. כשהיטלר מונה לקנצלר ב-1933, החלה האנטישמיות. אני זוכר שאנשים עמדו לפני חנויות של יהודים וצעקו: 'אל תקנו מיהודים!' הם העמידו פלקט בעיר ועליו היה כתוב: 'מי שקונה אצל היהודים בוגד במדינה'. כשבאתי הביתה מבית הספר, סבתא שלי אמרה: 'ילדים, עכשיו מתחילה תקופה רעה. תיזהרו'.
כמה ימים אחרי זה, המורה בבית הספר נכנס לכיתה במדי נאצי. הוא אמר 'רבותיי, יש לנו עכשיו מלך. היהודים זה העם הכי גרוע
המשכתי ללימודי אפייה והגעתי לעיר הגדולה האנובר. השתלבתי בעבודה במאפייה של גוי. ב-9 בנובמבר 1938 שמעתי את השמשות בחנויות של היהודים מתנפצות. עמדתי בפינת הרחוב עם תרמיל הלחם על גבי וראיתי כיצד בית הכנסת הגדול עולה באש. המשכתי לחלק את הלחמניות והגעתי לבית משפחת הרשל גרינשפן.
המשפחה כבר לא היתה שם. למעלה עמדו שני נאצים שקראו לי 'בוא הנה.' אמרתי להם שאני מחלק לחמניות ואז הגיעה יד אלוהים. היה לי שיער בלונדיני והם לא חשבו לרגע שאני יהודי. הנאצי שאל איפה אני עובד. ציינתי את שמו של בעלי המאפייה וזה היה המזל שלי. אם הוא היה שואל אותי אם אני יהודי, לא הייתי מדבר איתך עכשיו.
מיהרתי למאפייה, מסרתי את הסל כמו ילד ממושמע ואז הגוי אמר: 'אני לא יכול להעסיק אותך יותר. מחפשים אותך.' ברחתי ברכבת בחזרה לבית אמי בדיפהולץ. כשהגעתי העיירה היתה הרוסה. ראיתי נאצי מעמיד את אמי עם הפנים לקיר, מחזיק את האקדח לפניה וצועק: 'אותך אני הורג'. היא צעקה עליו בחזרה 'תירה כבר. תגמור איתי,' ואז הנאצי אמר: 'הייתי עושה את זה אבל אין לי שפכטל לגרד את הלכלוך שלך מהקיר.' הוא שחרר אותה אחר כך. בישראל מצאתי חברה נעימה והבריאות תודה לאל".
מרדכי וירשובסקי, משפטן, לשעבר סגן יו"ר הכנסת, נולד בלייפציג בשנת 1930, חי עם רעייתו בתל אביב:
"הסיפור שלי מליל הבדולח אינו דרמטי או מרשים. דווקא 50 שנה אחרי האירועים התרחשה הדרמה הגדולה וזה, אולי, משקף את הגורל היהודי בצורה מעניינת. ליל הבדולח הופנה לתקיפת בתי כנסת וחנויות של יהודים, אבל קרה דבר נוסף. הנאצים תפסו יהודים יוצאי פולניה והביאו אותם לגבול הגרמני - פולני כי הם לא היו אזרחים גרמניים. ההורים שלי היו פולנים שחיו שנים רבות בגרמניה. לאמי היו יחסים טובים עם הקונסוליה הפולנית בלייפציג והודות לכך היו להוריי דרכונים פולנים מסודרים.
כשפרץ ליל הבדולח, הוריי שהו בקונסוליה במשך שלושה ימים. אותי הם לא רצו לקחת לקונוסוליה שכן הצטופפו שם 3,200 יהודים בבניין אחד. לכן הם לקחו אותי לסבא. הגרמנים הסכימו שיהודים בעלי דרכון פולני תקף ישובו לבתיהם ואז נרגעו ההתפרצויות האלימות. אחרי ליל הבדולח אפילו הוריי והאנשים האחרים שבהתחלה לא רצו לעזוב את גרמניה הבינו שמקומם אינו שם.
ב-1995 הייתי אורח של עיריית לייפציג באירוע 50 שנה למלחמת העולם השנייה. למחרת, בבית ההארחה של העירייה, הגיע מארח רשמי וסיפר לי שפה הסתתרו 3,200 יהודים בליל הבדולח. רעדתי. אמרתי לו שכאן שכבו הוריי על הרצפה עם עוד 3,200 אנשים כשהם מפוחדים ו-50 שנה אחרי כך אני נואם על סיום מלחמת העולם השנייה".
חנה מלמד, אשת חינוך, יו"ר הוועד המנהל של מכללת אמונה, נולדה בווינה בשנת 1932. חיה עם בעלה בתל אביב:
"הייתי בת 6 וזה היה יום ההולדת של אבא. בשבע בבוקר דפקו בדלת הבית ונכנסה קבוצת נאצים. הם לקחו את אבא והרשו לו לקחת מזלג אחד, סכין אחד וסדין אחד. הנאצים אמרו לנו שהם לוקחים אותו ליום אחד, לתחקיר. הם לקחו אותו ב-9 בנובמבר אבל הוא חזר רק ב-15 בפברואר.
אמא שלי צלצלה לאחד מדודיי, שגר לא רחוק. היא אמרה לו: 'לקחו את אבא, בוא תסתתר אתה אצלנו,' אבל בסופו של דבר השוערת הלשינה עלינו והם חזרו. דודי היה אדם דתי והתפלל. הוא נכנס לשירותים והטלית שלו נשארה תקועה בדלת. למרבה המזל, הנאצים לא ראו את זה, ועזבו את המקום. אמא שלחה אותי לשכנים ובינתיים הלכה לחפש את אבא.
זה היה פחד איום ונורא, פשוט מזוויע. אמא שלי רצה למשטרה כל כדי לראות אם אאולי יש איזו דרך לשחרר את אבא. באותו זמן, כל וינה בערה והסירחון ההוא, של הדברים השרופים רודף אותי עד היום. ראיתי את התלמוד-תורה שבו למדתי עולה באש. במשך משהו כמו שלושה חודשים היינו אמי ואני לגמרי לבד במצב הכאוטי הזה.
בזכות זה שקיבלנו את הסרטיפיקט לישראל, אבא הצליח לצאת מדכאו למחרת היום שבו הוא השתחרר, ואז ברחנו. אבא חזר מהכלא כשכולו עור ועצמות, והוא קירח. הדבר היחיד שהוא סיפר הוא שבכל בוקר היו מוציאים את היהודים החוצה לקרח עם תחתונים, לעשות תרגילי התעמלות. כשנולדו נכדיי, אבא שלי היה מבסוט. הוא אמר: זו התשובה שלנו להיטלר".
"הילדה, עכברונת מתוקה, היום קיבלנו את מכתבך ובו הפרחים המיובשים. הם יפים כל כך, פרחי ארץ ישראל. שמתי אותם בקערה עם מים, כדי שאולי בכל זאת הם שוב ייפתחו. הרגשתי שריחם חזק כמעט כמו של פרחים אמיתיים. אני עוצם את העיניים (עכשיו פקחתי אותן שוב) ורואה את שלושתנו שוב ביחד, עניים אבל בכל זאת מאוד עשירים מפני שיש לנו זה את זה. מנשק אותך, אבא".
בימים אלה יוצא לאור הספר "קיבוץ געגועים" של עוזית דגן בהוצאת "גוונים." הציטוט בפתיחה הוא אחד מ-300 מתוך אוסף המכתבים בין סבה וסבתה של דגן שנותרו בגרמניה לבין אמה הילדה, שעלתה לארץ, הגיעה לקיבוץ מעיין חרוד ואחר כך השתקעה בקיבוץ מעוז חיים.
המכתבים נכתבו בין השנים 1941-1935 ודגן מצאה אותם בעליית הגג בביתה. דגן מציינת כי "זהו סיפור פרטי וקולקטיבי של אנשים משכילים הנמחצים תחת גלגלי ההיסטוריה האכזרית, אך שומרים על אנושיותם ועל חוש ההומור שלהם".
נוסף לכך, בספר משולבים מכתבים שקיבלה האם מהסופרים תומאס מאן ואריך קסטנר. דגן מרגישה שכך שיחררה את אמה, סבה וסבתה וגם שיחררה את עצמה. את האהבה המוקרנת מהספר ניתן לראות בצוואתו של הסב, שלא זכה לקבר משלו, אבל ביקש שעל קברו ייכתבו המילים: "כאן נעמדו החיים מלכת - אך האהבה לעולם נמשכת."
בתמונה הפסטוראלית שעל עטיפת הספר מופיעים אמה של דגן, הילדה, עם הוריה ארנס וגרטל. היא צולמה ב- 24.6.22 - תאריך שהפך כמה עשרות שנים אחר כך ליום הולדתה של הסופרת.
ביום חמישי יתקיים בבית התפוצות שבתל אביב יום עיון לציון 73 שנים לפוגרום ליל הבדולח. במסגרת יום העיון, שעליו אמונים ארגון יוצאי מרכז אירופה בשיתוף עם בית מורשת, אות הכפרה והשלום ובית התפוצות תתקיים הרצאה של פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית, בנושא זיכרון הפוגרום מול זיכרון ההליך הבירוקרטי. בהמשך יוקרן סרט קצר בנושא בתי הכנסת בגרמניה וייערך רב שיח בנושא משמעות הזיכרון.
דבורה הברפלד, מנהלת ארגון יוצאי מרכז אירופה: "הזיכרון ההיסטורי של פוגרום ליל הבדולח דוהה. לרבים זכור התאריך 9 בנובמבר אך ורק כמועד בו גרמניה התאחדה. ארגון יוצאי מרכז אירופה לקח על עצמו את משימת ההנצחה ויוזם מדי שנה אזכרה ויום עיון שבו נלמדות המשמעויות ההיסטוריות והעתידיות של מאורע גזעני ואלים זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם