המורשת היהודית של קצב
ביהדות שמור מקום, ולא של כבוד, לנשיאים חוטאים. הדרישה היא שהם יכפרו על מעשיהם, ובכך קצב נכשל
פרשת "ויקרא" בתורה עוסקת בין השאר בקורבנות שחייבים חוטאים בשגגה לסוגיהם להביא לשם כפרתם. ביניהם מוזכר גם נשיא שחטא (מלך לפי חז"ל). אך בעוד לגבי כל שאר החוטאים משתמש המקרא במילות תנאי כגון "אם יחטא" או "כי יחטא", לגבי הנשיא הוא משנה את הניסוח ואומר "אשר נשיא יחטא"; כלומר זו אינה אפשרות שיחטא, זו ודאות, כמעט הבטחה שזה יקרה.
ואכן, חז"ל ומפרשים שונים עמלים למצוא פירוש לניסוח המקראי הבעייתי הזה. חלקם אף מרחיקים לכת ומוציאים את המקרא מידי פשוטו. מי לנו גדול כרש"י, הפרשן האולטימטיבי, וראו מה הוא עושה מ"אשר נשיא יחטא": "לשון אשרי", הוא אומר, "אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו".
רש"י לא המציא את זה. הוא מסתמך על דברי רבי יוחנן בן זכאי בתלמוד, שמסביר שם שאם הנשיא נוהג כך, מכיר בחטאו - בין שחטא בשוגג ובין במזיד - ומשתדל לכפר עליו ולתקן דרכיו, בני האדם הפשוטים ילמדו ממנו. לכן אשרי הדור הזה.
רבי יוחנן ורש"י בעקבותיו מחשיבים מאוד את הדוגמה האישית שנותן הנשיא-מנהיג ואת השפעתה על קהל נתיניו. הם מוכנים לשם כך אפילו להוציא את הכתוב מידי פשוטו ולומר ש"אשר" במקרה הזה אינה סתם מילת חיבור, אלא "אשרי", ביטוי בעל משמעות המעביר מסר. צא ולמד מכאן: אוי לדור שנשיאו מתכחש לחטאיו, אינו מתחרט על זדונותיו ואינו מבקש לכפר על חטאיו. במילים פשוטות: אוי לנו.
"אף על פי שהוא המלך...יש לו לירא מה' אלוהיו"
אבל יש גם מפרשים חשובים המקבלים את "אשר נשיא יחטא" כפשוטו; למשל רבי עובדיה ספורנו (מחכמי איטליה, בן המאות ה-15 וה-16) הכותב כך:"'אשר נשיא יחטא' כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא. כמאמרו (ככתוב בתורה) 'וישמן ישורון ויבעט'".
והמשכו של הציטוט הידוע הזה מ"שירת האזינו" מתאים עוד יותר לאדם שעולה לגדולה, משתכר מכוחו, מדושן עונג ושררה, מאבד יראת אדם ושמים ועושה מה שבא לו: "שמנת, עבית, כסית, וייטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו".
וספר הזוהר הולך צעד אחד רחוק יותר ואינו מהסס לקבוע חד וחלק: "אשר נשיא יחטא, ודאי יחטא"; כלומר הכוח והשררה ותחושת העליונות בהכרח מוליכים לחטא.
וכך כותבת בעקבות דברי ספורנו והזוהר פרופ' נחמה ליבוביץ, מגדולי פרשני המקרא
ומנחיליו בדורות האחרונים: "המלוכה, השררה, הכוח הניתן לאדם להיות שליט על בני מינו, להטיל מרותו עליהם, הוא-הוא המסכן אותו, העשוי להביאו לידי חטא. לכן לא נאמר 'אם' (יחטא), כאילו הוא מקרה העלול לקרות, אלא 'אשר', כאילו נאמר 'כאשר'. כי בוודאי תקרינה לא אחת שגגות כאלה לבעל משרה כה רמה".
ניבאו וידעו מה ניבאו. ולא רק שגגות קורות, גם זדונות, ועוד איזה. ראינו במו עינינו. ולגבי משה קצב, אדם מאמין, ראוי לסיים בדברי הרמב"ן, אף הוא מגדולי הפרשנים: "... אף על פי שהוא המלך, האדון שאין עליו מורא בשר ודם, יש לו לירא מה' אלוהיו, כי הוא אדוני האדונים... כלומר שישים אל לבו כי יש עליו עליון שהוא אלוהיו, אשר בידו נפשו וממלכתו". קצב לא שם אל לבו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם